הריון לידה ומה שבניהם- חוויה אישית

זה לא תוכנן ככה, אבל בהמשך לפוסט הקודם- הקשר עם עצמנו- המקור היחיד לאושרנו,
שעסק בחשיבות של הקשר שלנו עם עצמנו, כמה חשוב לפנות פנימה לתוכנו, וכמה שפחות החוצה, כדי להבין מה מתאים לנו..
את הלידה שלי רציתי לחוות בחלקה לבד עם עצמי, כדי שאוכל להתחבר אלי, ולהיות קשובה לגוף שלי.

את הלידות שלי אני עוברת בחדר לידה טבעי, לידה טבעית לגמרי, ללא התערבות וללא אפידורל..
ילדתי 5 לידות כאלה..
בלידה הראשונה שהיתה טבעית, הייתי המומה מעוצמת הכאב, בזמן פתיחה מלאה והוצאת התינוק החוצה..
בלידות הבאות, ידעתי שאני רוצה להמשיך בקונספט הזה, אבל פחדתי מאוד מהחלק האחרון של הלידה.
למרות שכל תהליך הלידה הטבעית מתאים לי מאוד, אני לא מחוברת למיטה או למכשירים, יש ג'קוזי בחדר,
כדור גדול, אפשרות להסתובב ובכך הלידה מתקדמת יפה, תהליך ההחלמה הוא מהיר ויש אפשרות להיות זמינה לתינוק, "ביות מלא" ועוד..

בלידה הזאת בה ילדתי את הילל המתוק..
התרגשתי לקראת הלידה מאוד, אך גם חששתי מאוד, ואפילו התחלתי לשקול אפידורל.
אבל עדיין משהו בתוכי רצה אחרת, להתחבר לגוף, להתחבר לקב"ה, סה"כ המילה לידה היא ליד ה'..
רציתי את זה ממש.. דיברתי על זה קצת עם חברות, עם דולה, ובעיקר התבשלתי ווניסיתי להבין מה אני רוצה.
אז "בדרך שאדם רוצה ללכת מוליכין אותו" וכך היה..

הסתובבתי כמה ימים עם צירים הולכים ובאים, מתחילים סדירים ונעלמים..
כל יום חשבתי שהנה זה הולך לקרות היום, אבל שום דבר,
הייתי רק בתחילת תשיעי, אני יולדת בדרך כלל בתחילת תשיעי, אז הייתי בציפייה.

ביום ראשון בדיוק לפני שבועיים, קמתי בבוקר שוב עם צירים בלתי פוסקים ובלתי נסבלים,
התקשרתי לבעלי ואמרתי אני נוסעת לבית יולדות, גם אם יחזירו אותי הביתה, אני נוסעת.
רוצה לברר מה קורה איתי ובאיזה שלב אני..

נסעתי בצהריים, בסביבות 5 בערב אמרו לי שאני בפתיחה 3, בגלל שזו לידה שישית זה יכול להתפתח מהר,
"צאי לסיבוב של שעתיים, כשתחזרי נבדוק אותך, אם יש התפתחות תכנסי לחדר לידה"
נסעתי להורים של בעלי בכפר סבא, אכלתי משהו, עשיתי כמה סיבובים, וחזרתי לבית יולדות.
"פתיחה 4 חדר לידה"
"אני רוצה את החדר הטבעי"
"שלך.."
נכנסת לחדר לידה מתחילים צירים..
יש לי מיילדת מקסימה ממש, אני מנצלת את ההזדמנות ושואלת אותה מה עושים כשיש צירים?
לכווץ לדחוף מה עושים?
"כשיש לך צירים פשוט תרפי, כאילו הגוף שלך הולך לשקוע עוד יותר בספה" ויצאה..
מידי פעם המיילדת נכנסת לבדוק דופק, כדי שנוכל להמשיך בתהליך בבטחה.
בשלב הזה בעלי היה בחדר איתי ונח קצת בכורסא.. מה שאיפשר את ההתכנסות שלי פנימה..
שכבתי על המיטה והקשבתי לגוף שלי, הגיע ציר והרפיתי..
כשהרפיתי הרגשתי שההרפיה מאפשרת שהציר יהיה עמוק יותר, מקדם יותר,
ככל שהרפיתי, התהליך התאפשר יותר..

למדתי מזה המון..
למדתי שכשכואב לנו ולא רק פיזית, זה לא זמן טוב להילחם או להתנגד..
למדתי שכשאנחנו מרפים אנחנו נרפאים..
ידעתי שאם מישהו היה נמצא איתי באותו הרגע, אפילו בעלי,
לא הייתי מצליחה להתחבר אל עצמי..
כמה שקט אנחנו צריכים כדי להתחבר פנימה, כמה השקט הזה חסר לנו ביום יום,
לא פלא שאנחנו מאבדים את עצמנו, ולא תמיד עושים מה שנכון לנו..

בזמן הצירים לקחתי דף ועט וכתבתי קצת..
ההרפיה בזמן צירים לימדה אותי משהו חשוב.
מצד אחד כשכואב לנו, הכי מתבקש להחזיק חזק, לצעוק, לנסות לברוח, להתנגד..
כואב לנו אז אנחנו רוצים לעשות משהו כנגד, כאילו לעצור את הכאב,
אבל אנחנו כאובים מידי, וזקוקים לרגיעה, לא לתת לסיפורים שליליים לעלות למערכת, לא לנחש את העתיד כקשה,
ולמרות שזה הפוך לחלוטין לטבע האדם, כשכואב לנו אנחנו זקוקים לעצירה, המתנה, הרפייה..
כדי לפגוש את עצמנו, להבין מה הכאב הזה בא לרפא, הוא רק תסמין, או לתת לו לקדם את המערכת לקראת ריפוי, לידה ולהסכים, לקבל, לאפשר ולהיות.
נכון שכואב לנו זה טבעי לרצות לברוח מהכאב, אפשר להגיד שאנחנו בורחים מכאב, אפילו שהוא הזדמנות להירפא..
אבל האדם יכול לגמרי להתעלות מעל הטבע.
הפעולה הראשונה שעשינו כעם, היתה לחצות את הים, הפעולה הראשונה שלנו כעם היא מעל הטבע..
מעל הטבע נמצא בגנים שלנו.. כך שזה אפשרי.
אם אנחנו מכוונים, מתכווננים, רוצים, מייחלים, מבקשים, זה אפשרי.
אז הפוסט הזה יכול להיות גם המשך של הפוסט התמודדות עם כאב

בעלי חבר אלי, בדיוק בזמן, בדיוק שהייתי ככ צריכה,
הצירים נעשו תכופים וכואבים, מלאכת ההרפיה נעשתה אתגר, והבנתי שאני בסוף..
קראנו למיילדת שהיתה פשוט מלאך, זרמה איתי, הסבירה לי, היתה עדינה אלי והאמינה בי גם כשאני כבר הייתי כאובה ומפוחדת.
היא נתנה לי עצות טובות לסוף, ועודדה אותי שאני יכולה.
היללי הגיח לעולם במשקל 4.015 קילו, עוד הפתעה גדולה בלידה הזו..
כל הילדים שלי נולדו במשקלים סביב 3.300..
מרגע שהוא נולד, הייתי כל כך מוקסמת ממנו, ששמו אותו עלי, שאני אחרי חווית הלידה, שהכל עבר בשלום, שזה פשוט האיר על הכל…

בדרך כלל אני משחזרת עם עצמי את הלידה והיא מעוררת בי פחד והתכווצות..
הפעם זה לא קרה, חוויתי לידה משמעותית, למדתי שם משהו, הייתי גם עם עצמי, זו הייתה חוויה מתקנת.
בנוסף ביקשתי שלא ינתקו את חבל התבור מיד, אמרתי למיילדת כל מה שאני רוצה, לשמחתי היא היתה כל כך קשובה..
שאני נזכרת בלידה וממש שמחה ומודה על ההשגחה הפרטית שליוותה אותי בחוויה הזו.

כשיצאתי מחדר לידה לתינוקייה, זה היה בשלב החלפת משמרות, אז אמרו לי להשאיר את הילל, ולבוא עוד שעתיים הוא יהיה מוכן.
אמרתי שאני לא משאירה את התינוק שלי לבד אף רגע. האחות היתה תקיפה וניסתה לשכנע אותי בכל דרך, עמדתי על שלי, שהתינוק איתי ואני חותמת ביות מלא.
שוב סיוע מלמעלה, ואותה אחות מקלחת ומסדרת את הילל, למרות שהמשמרת שלה הסתיימה, ואני לידו על כיסא גלגלים.. מחכה שיסיים ונלך יחד למחלקה.

כתבתי לכן את זה כבר.. אבל אני חוזרת על זה,
אירועים לא פשוטים, כואבים שעוברים עלינו, ואנחנו נוכחות בהן, קשובות לעצמנו, תהיה בהן למידה משמעותית על עצמנו, והאירוע ממש יתהפך לטובה..

סליחה שאני לא מצרפת לכן תמונות שלי ושל הילל מהלידה ובכלל..
קשה לי לפרסם תמונות שלי או של ילדי ברשת..בינתיים..

אשמח לשמוע מכן..
התגובות שלכן יתקבלו בשמחה..

מוזמנות להשפיע על הבלוג ולהגיד על מה הייתן רוצות לקרוא שבוע הבא..
נשיקות אוהבת המון רחלי- אויר לנשמה