אותנטיות שייכת לילדים או למבוגרים?

כשיש לנו משפט, לא נכון בראש, הוא עלול לשבש את החיים.
אני רוצה להתייחס בהקשר הזה, לקטע שקראתי בעיתון:

“הפאק הכי גדול באנושות הוא,
שככל שאנחנו מתבגרים, אנחנו נהפכים לגרסאות פחות אותנטיות של עצמנו.
הדבר הכי אותנטי זה ילד. מישהו אמר פעם, נדמה לי שזה היה אני,
שהדבר הכי טהור, זה הדבר הילדי, הוא לא מבין את הדברים, שהוא צריך להתגונן מפניהם.
אין את המחשבה, ‘מה זה יגרום לי, אם אעשה כך וכך’.
כשהייתי בן 19, הייתי ייצור די צבעוני ומוזר, שהגיע לעיר הגדולה וחי את החיים במלוא צבעוניותם.
הרגשתי על היי דפינישן.

עד כאן הקטע בעיתון.

ככל שאנחנו מתבגרים, אנחנו נהפכים לגרסאות, פחות אותנטיות של עצמנו- מה??????
זה בדיוק ההיפך, כשהיינו ילדים, לא הבנו שום דבר, לא על עצמנו ולא על העולם, רוב המידע שהיה ברשותנו, היה חלקי.
רוב ההתנהגויות שלנו, היו כתוצאה ממה שראינו, ולימדו אותנו, ולא ממה שבאמת רצינו.

כל יום שעובר, אנחנו יכולים באמצעותו, להכיר את עצמנו יותר. בפוטנציאל, כל יום שעובר, אנחנו יותר חכמים,
יותר מנוסים, ויותר מבינים מי אנחנו באמת, כמובן, אם אנחנו מחוברים לעצמנו, ויודעים לקרוא את המציאות, האירועים של החיים, מכוונים אותנו לגרסה הכי אותנטית של עצמנו.

קפצתי לויקיפדיה, לראות מה ההגדרה של אותנטיות.
“האדם האותנטי אינו השמח, החכם, המאושר וכו’, אלא השלם עם עצמו והחי חיים מלאי משמעות הנובעים מהחלטתו לחיות כך”.
חוסר אותנטיות מתבטא בחוסר בחירה של האדם, אותו אדם “בנאלי, החלש לעומת האינסוף, זה המתחמק מגורלו ונשחק ביומיום”.

שימו לב להגדרות המודגשות,
אדם אותנטי הוא אמיתי עם עצמו, שלם עם עצמו, חי חיי משמעות ומתמודד עם חייו.

מה הקשר לילד?
ערכים אלה, מתקיימים כשאנחנו מתבגרים ולומדים מהחיים. הרבה אנשים טועים ביחס שלהם לחיים.
הילדות, הנערות, היופי, החיים חיצוניים, נתפסים כשווים, ומקבלים ערך משמעותי, בעוד שאם נודה על האמת,
ככל שאנחנו צעירים, אנחנו אומנם יפים וחטובים, אך לא מגובשים עם עצמנו, חסרי ניסיון, ועושים את כל הטעויות האפשרויות בעולם.
ככל שאנחנו מתבגרים, אנחנו מבינים מה חשוב בחיים, ומה לא. אנחנו פחות מוכנים להתפשר, פחות מוכנים להקריב את חיינו, בשביל הנאה רגעית. אנחנו אסופים יותר, מסוגלים יותר ונאמנים לעצמנו, שוב, אם אנחנו אנשים ברי דעת, מודעים לעצמנו, ומבינים שלעולם הזה יש משמעות.

אחרת,
כשאנחנו חושבים שלהיות יפים זה הכי חשוב, אנחנו ננסה לעשות הכל, כדי לחזור לילדות, אם זה בצורת לבוש,
או בניסיון לרדוף, אחרי מראה צעיר ואטרקטיבי, או בניסיון להוריד מעל עצמנו כל אחריות, כדי לחיות חיי חופש  מדומיינים.
להיות ילד בתוך גוף מבוגר, זה סבל מאוד גדול, מאחר  ויש סתירה גדולה בתוך האדם,

מצד אחד אדם מתבגר, זקוק להבנת רצונותיו מסוג זה, מצד שני הוא חי כמו בן 20, או חושב כמו בן 20.
ככל שאדם גדל, הוא מוכן לחיות חיים יותר גדולים. אנחנו פוגשים כל יום אנשים גדולים שחיים כמו ילדים,
החיים לא עוצרים, אם אנחנו מתנהגים כמו ילדים.
יש הבדל בין לחיות חיים גדולים תוך כדי הנאה, לבין, לא לחיות את החיים במלואם, רק כדי שתהיה לנו את האפשרות לבלות.

בהמשך הכתבה הוא אומר:,
שהילד הוא טהור, כי הוא לא צריך לחשוב מה יהיו התוצאות של מעשיו.

גם פה התאוריה תלושה מהמציאות, היא לא לוקחת בחשבון את כל התמונה.
האחריות שלנו כמבוגרים, לא פוגעת ביכולת שלנו להיות טהורים.
זה ההבדל בין מבוגר לילד, מבוגר יכול ליצור חיים איכותיים, טובים, יצירתיים ושלמים.
ילד עם כל זה שהוא טהור, הוא ממש מוגבל, החשיבה שלו מוגבלת והוא חייב לגדול כדי לממש את עצמו,
בגלל זה, הוא חייב מבוגר אחראי לידו..

למה אנחנו חיים את החיים רק כשאנחנו בני 19? למה רק אז החיים צבעוניים?

המטרה,
להפוך את החיים שלנו לצבעוניים ויפים, בכל גיל ובכל שלב.
כמובן שזה מצריך קודם לעמוד מול החיים ולברר מי אנחנו, איך אנחנו חיים, ומה אנחנו רוצים. מבלי לברוח.

בהצלחה..