אין כמעט קבוצה שאני מגיעה אליה, ואני לא שומעת נשים שאומרות,
שהן נעלבות כי הן רגישות.
בואו נעשה הפרדה, להיעלב זה משהו אחד, ולהיות רגישה זה משהו אחר.
נשים רגישות, מסוגלות לשים לב, למה שקורה מסביבן וזה יתרון (זה עוזר להן בחיים).
נשים שנעלבות, נתקעות, בגלל משהו שהאחר אמר או עשה, וזה חיסרון (זה מפריע להתנהלות שלהן בחיים).
אפשר לראות את זה בכל מקום, אנחנו עסוקות במה שהאחר אומר או עושה.
במקום לטפח את החיים שלנו כרגע, באמצעות תשומת לב, למה שאנחנו אומרים ועושים.
הדבר דומה, לחלקת אדמה שכל אחד מאיתנו קיבל לטפח.
במקום לטפח, להצמיח, לגדל ולדשן. אנחנו מספרים סיפורים על הגינה של השכן.
כל הסיפורים על האחר, הם בזבוז זמן ואנרגיה נוראיים.
מצד אחד אנחנו מדברות על האחר, וזה לא עוזר או מקדם בשום צורה.
מצד שני, זה במקום לטפח את החלקה שלנו, לעשות מה שאנחנו רוצות,
וליצור לעצמנו את החיים שאנחנו חולמות עליהם.
וכך אנחנו עוברות מן הפח אל הפחת, לא מרוצות מעצמנו (כי אנחנו לא מטפחות),
ואז ממבט של נשים לא מרוצות, אנחנו מסתכלות על אחרים, ולא מרוצות.
עכשיו תתארו לכם, מישהו אומר לנו משהו לא במקום,
בגלל מעגל הקסמים שאנחנו נמצאות בו, חוסר ההשקעה בחיים שלנו, בתוספת אמונה חזקה,שמישהו צריך להביא לנו את מה שאנחנו רוצות.
התוצאה היא אפס סבלנות, במקרה הטוב, (יש אנשים שנמצאים גם במינוס) וקיבלנו משוואה מנצחת,
נעלבים,
מתלוננים,
מדוכאים.
דווקא אם נהיה רגישות, נתחיל לשים לב לעובדה מעניינת מאוד,
אנשים שמתעסקים באמירות מעליבות,בדרך כלל נמצאים במעגל שתיארנו כאן קודם בעצמם.
השאלה היא מי יצא מהמעגל הזה ראשון, אני או זה שמולי.
נקודה חשובה נוספת,
כל אדם בעולם, הוא יצירה ובריאה חד פעמית, שאין כמותה בעולם.
לכן אין אפשרות ששני אנשים, אפילו מאוד קרובים, יחשבו את אותו הדבר.
רוב המקרים שאנחנו נעלבות בהם, קורים כי ציפינו שהאחר יחשוב ויגיב כמונו,
וכשזה לא קורה, אנחנו נעלבות.
חייבת להיות לנו הבנה ברורה, שעליה תתבסס כל הפרשנות שלנו,
לאדם האחר יש זכות לבחור את חייו, לבחור איך להגיב, ולעשות מה שהוא רוצה.
היכולת שלנו לכבד את זה, תקבע את איכות חיינו, את הפרשנויות שלנו ואת ההסתכלות שלנו על העולם.
בנוסף..
אנשים אחרים לא יודעים מה אנחנו חושבות או רוצות, רק אנחנו יודעות,
לכן אי אפשר לצפות בכלל, שהאחר יעשה את מה שציפינו או חשבנו.
בואו נכסה גם את האפשרות הבאה:
נגיד שמישהו ממש רוצה להעליב אותנו, למה שניתן לו את ההזדמנות?.
כשאנחנו נעלבים, אנחנו משתפים פעולה, עם זה שרצה להעליב.
הוא תכנן לפגוע, כדי שהפעולה תושלם, אנחנו צריכים להסכים להיפגע.
ולמה לנו?
שנזכה לטפח ולכבד.
רחלי משמוני- אויר לנשמה
תגובה אחת
מתחברת לכל מילה שלך