לרוב האנשים יש סתירה
בין האני הפרטי, לבין החלק בתוכם שרוצה יחד עם אדם אחר ועם חברה.
הרבה אנשים מרגישים,
שהלבד סותר את היחד,
והיחד סותר את הלבד.
זה נכון לשמור על הזהות שלנו שלא תיעלם בתוך היחד,
והשלב הזה הכרחי כדי שנוכל להיות אנחנו,
להשלים את עצמנו,
לגבש את האישיות שלנו,
ולא להתערבב עם האחר.
(יצא לכן לשים לב, כמה אנחנו מושפעות,
מהדעות השונות סביבנו?
שמתי לב לזה השבוע ונבהלתי עד כמה.)
זה נכון להתעקש לא לתת לאחרים לטשטש את מי שאנחנו.
זה חיובי,
על מנת שנוכל להכיר את עצמנו, ולשמור על התנאים החשובים לנו כדי לגדול.
(זאת הסיבה שילדים ונערים מתנגדים, כדי לחוות את עצמם.
הורים מוכרחים לגלות איך להנחות וללמד את הילדים שלהם מבלי ליצור בהם התנגדות.)
אחרי שאנחנו משלימים את עצמנו,
יודעים מי אנחנו,
והאישיות יציבה.
יש עדיין חוסר,
החוסר הזה שלאחר ההשלמה העצמית הוא המבוא לאהבה.
כאן מתחילה האהבה לזולת, "ואהבת לרעך כמוך"
הכלי הראשון שאנחנו מוכרחות לרכוש מול הזולת,
הוא להבין שהוא שונה מאיתנו בתכלית,
מאחר וכל בריאה היא מיוחדת במינה ואין כמוה.
אין אפשרות שהזולת יהיה דומה לנו בשום מובן,
ולכן אין אפשרות להשוות אותו אלינו.
כל אחד חווה את החיים בצורה אחרת.
הסתכלות כזו מאפשרת,
להיפתח לעולמות שונים, ללמוד להכיר אותם,
ולראות בהם הרבה יופי, בלי קשר אלינו.
רק כאשר הנפש שלנו יציבה ושמחה בחלקה,
היא מסוגלת לראות את היופי באחר,
למרות שהיופי הזה לא בהכרח קיים אצלה,
ולא להתערער מזה.
לפני ההשלמה העצמית,
כל תכונה שקיימת אצל הזולת, וחסרה אצלנו מקפיצה אותנו,
מכעיסה אותנו, ובעיקר לא מובנת לנו.
תגובה אחת
[…] ואנחנו אפילו מתחתנים עם אחד כזה- כך שנראה לי הכרחי לאהוב או לפחות להתחבר ליתרונות שיש לחוקיות בעולם- לשים הפכים […]