להיות מודעות לעצמנו, זה תהליך שמורכב מתשומת לב קבועה למה שקורה לנו במערכת.
בגוף, במחשבות, בדיבור- מה יוצא לנו מן הפה, ברגשות ובעשייה.
כחלק מתהליך המודעות, צריך להיות בתשומת לב לשאלות שמתעוררות לנו במערכת.
תשובות מגיעות בעקבות שאלות, למי שמספיק אמיצה לשאול אותן, למי שמספיק אמיצה לא לוותר, לא להתפשר לחיות, ככה כי אין ברירה.
למי שמוכנה לצאת לדרך לא ברורה מראש ולחפש את אשר ליבה חפץ בו.
ככל שמתקדמים בתהליך המודעות לעצמנו, בתהליך בירור חיינו, מה נכון לנו ומדויק.
הבירורים נעשים יותר דקים, עדינים ופנימיים יותר.
כך שיכול להיות שמה שהיה נכון לנו עד אתמול כבר לא נכון לנו היום.
מהסיבה הפשוטה שהנפש שלנו זקוקה להתרחבות כל הזמן, והתהליך הזה לעולם לא נעצר..
השאלות ששאלתי שבוע שעבר גרמו לי להיות קשובה לקבלת התשובות המדויקות לי, להיות ערה למתרחש סביבי, ולזהות מה מדויק לי ומה לא בשלב זה של חיי.
השאלות שלי נולדו בעקבות אינספור אינפורמציה שעברה דרכי בתקופה האחרונה..
רישום של הילדים למסגרות לשנה הבאה,
רישום לקייטנות, השאלות ספרים, מסיבות סיום, מה להביא ולשלוח לכל ילד.
הזמנות לאירועים כאלה ואחרים, חברים, הורים, ילדים, משפחה בקיצור..
הרגשתי שהמוח שלי מלא ואין ביכולתי להכיל עוד אינפורמציה.
קלטתי שאנחנו חיים עם כמויות אינפורמציה אדירות, חיצוניות לנו, שסוחפות אותנו, ולא מאפשרות לנו להיות מחוברות לעצמנו, רק להגיב באופן אוטומטי לכל מה שמגיע.
כשאני אומרת באופן אוטומטי, אני מתכוונת שאנחנו מגיבות כמו שאנחנו רגילות להגיב מבלי להעמיק ולהבין האם זה באמת מתאים לנו ולקצב שלנו.
גיליתי השבוע הזה שאני חיה בקצב שלא מתאים לי באמת.
כל המסרים שהגיעו אלי בצורת תשובות לשאלות שלי היו בעלות מסר זהה.
להאט!!!!!!
שהקצב המטורף שאנחנו חיים בו גורם לנו לרוץ כל הזמן אחרי משהו.
כל הזמן לרדוף.. אחרי עוד בילוי, עוד רכישה, עוד קורס, עוד בגד, עוד כסף, עוד חברים, עוד הופעה, עוד הזמנה, עוד חוג, עוד מטרה ועוד ועוד ועוד…
העוד ועוד ועוד הזה יוצר עומס, מעייף ומבלבל.
זה לא רק שהרגליים רצות, זה גם הלך נפשי מסוים של לחץ.
אנחנו לא אמורות לשרוד, אנחנו אמורות להתפתח נפשית ונשמתית.
אנחנו דור של שפע, יש לנו הכל..
כדי להתפתח צריך לעלות מהדרגה של שורד, רודף, רץ להשיג.
הרגשתי שהשאלות שלי הגיעו על מנת לעזור לי לעלות לקומה חדשה, שאני ממש מתפללת לעלות אותה ולהיות בה.
קומה של שקט נפשי.
קומה שבה הכל נמצא בתוכי ולא בחוץ.
קומה של ידיעה ברורה מה נכון לי ומה לא, שהחוץ לא סוחף אותי, ואז אני מתחילה לרדוף.
הרגשתי שכדי להגיע למקום כזה יש צורך בסוג של 'חרשות'..
לא להיות זמינה כל הזמן, לקרוא הכל , לדעת הכל, להבין הכל, ולהתעסק בהכל.
נכון שזה הפוך לחלוטין ממה שקורה בחוץ,
פייסבוק, וואטסאפ, וכל המסרים שאנחנו פוגשים כל הזמן, תצליח, תהיה גדול, תדע הכל, תהיה יפה, מודרני, וגם יש קודים לכל דבר.
אני רוצה להיות שקטה, רגועה, פנויה, מבוררת ומדויקת.
אני יודעת בעומק ליבי שכשאנחנו רגועים ופנויים, הקול הפנימי שלנו ברור יותר, יש לנו זמן לדברים החשובים באמת, כמו קשר טוב עם כל ילד וילד שלנו.
זה לעשות קצת אבל משמעותי,
לא לעשות כל כך הרבה שנראה שאנחנו אפקטביים ויעילים כלפי חוץ אבל באמת יש לנו כבר סחרחורת.
שלא תבינו לא נכון, יש לי יכולות מטורפות לעשות הרבה מאוד,
אבל השקט לא מגיע משם..
השקט מגיע מהיכולת שלנו להיות מרוכזים.
לא סתם כולם סובלים מהפרעות קשב, כל כך הרבה קורה בכל רגע נתון שאנחנו ממש מתקשים להבחין בין טוב לטוב או להפנים את מה שקורה לנו.
יש הרבה טוב סביבנו, אבל מה נכון לנו בדיוק…?
תראו מה הרב קוק אומר על זה:
"כשעושים דבר חיובי גם אם הוא קטן ושולי צריך להיות בתוכו, החוויה צריכה להיות מרוכזת במטרה הספציפית.
לא לחשוב על הדבר הבא, גם אם הוא בקנה מידה גדול יותר, אחרת אין נוכחות ואין שמחה.
הנקודה העקרונית היא שבכל פרט יש טוב, והאדם צריך להתייחס בכבוד לפרט הקטן , מאחר ודרכו הוא נפגש עם הטוב.
אנחנו יכולים לעשות הרבה מעשים בומבסטיים ולא להפנים אף אחד מהם, ומאידך לעשות מעשה פעוט עם רגישות וכוונה וליצור משמעות גדולה מאוד בפנימיות שלנו.
הניסיון לקפוץ אל הגדלות ולדלג על עיבוד הפרטים נידון לאשליה ולמפח נפש."
זה בדיוק מה שאני מרגישה, שיש בחוץ הרבה הזדמנויות, כולן טובות ונהדרות.
אבל עייפתי מלרדוף, מלרוץ, מלייצר כל הזמן.
הכל כבר נמצא בתוכנו, רק צריך להיזכר.
לא סתם ליהודי יש שבת בחיים, כדי שנעצור, נפגוש את עצמנו, את היקרים לנו, ולא נרוץ על אוטומט.
אני יודעת שזה תהליך ארוך, של בירור הקצב המדויק לנו,
של היכולת להגיד לא מתאים גם לדברים טובים,
לזהות מתוך כל כך הרבה אינפורמציה מה שייך לנו,
מה נכון לנו,
לא להתלהב מכל דבר, ולקפוץ על כל רכבת גם אם היא קסומה..
כי זה יוצר עומס, לחץ, בלבול וחוסר שקט.
לא סתם כולנו לחוצים ועמוסים- אנחנו רוצים הכל כל הזמן.
הריצה האינסופית הזאת מעידה ששכחנו את אלוהים..
שכחנו שגם הוא בתמונה, עוזר, מכוון ודואג שמה שנצרך לנו יגיע אלינו.
אנחנו מתנהלים מתוך פחד לא לפספס משהו, שנפסיד, שלא יהיה לנו..
אבל יש לנו הכל, ואם אלוהים היה כאן עד עכשיו, הוא יהיה כאן גם מחר, לכוון שנגיע אל היעד שלנו.
זה לא אומר לשבת ולא לעשות כלום, או לעשות בלי סוף..
זה האיזון בינהם שמחייב אמונה,
מחייב לפטר את זה שרודף אחרינו כל הזמן.. (אנחנו בעצמנו), ועוד אחר כך להלקות את עצמנו שלא הספקנו מספיק..
מחייב להתהלך בעולם בביטחון,
מחייב לא לתת לכל דבר לסחוף אותנו,
מחייב להיות קשובות לעצמנו,
ולעשות באמת מה שאנחנו רוצות.
אני יודעת שחלק מכן חשבתן שמשהו קרה לי, אבל הכל בסדר כשאנחנו מוכנות לתת לחיים לכוון אותנו, להעמיק ולהתייחס לאירועים החיצוניים שמכוונים אותנו אל הטוב ביותר עבורנו, גם אם זה מצריך מאיתנו התכנסות וסוג של חירשות לחלק מהדברים.
כמובן תודה על הדאגה והתשומת לב שלכן..
שיהיה לנו שבוע טוב..
שבוע של העלאת המודעות למתרחש סביבנו,
שבוע של איזונים בין טוב לטוב.
שבוע של שקט (למרות החופש הגדול) ואולי זה הזמן הכי טוב לבירור הזה.
שבוע של ריכוז..
תמיד אשמח לשמוע מה אתן חושבות..
אוהבת המון רחלי מדמוני- אויר לנשמה