קניתי לבנות שלי, שבלונה ליצירת מנדלות, הן כמובן ממש שמחו, והחלו לממש את היצירתיות, שבכל אחת מהן.
אחרי חצי שעה לערך, אני שומעת את אחת מהן אומרת,
אני צריכה לסיים את המנדלה, השנייה ענתה לה, את לא חייבת, את רוצה.
כמה חייבת, מוכרחה, צריכה, רוצה להספיק, יש לנו בחיים.
העניין הוא, שאנחנו רוצות ילדים, אנחנו רוצות בית, כלים נאים, בגדים, צעצועים לילדים, ועוד..
ילדים, הולכים יחד עם לקום בלילה. בית, הולך יחד עם ניקיון.
בגדים וכביסה הם צמד חמד. וכסף קשור לעבודה.
למה אנחנו אוהבות ורוצות רק חלק מהמשוואה?
כשאנחנו קונות רכב, האם זה מבאס אותנו לתדלק?
אני פוגשת הרבה נשים,ששונאות להכניס כביסה לארון, שונאות לשטוף כלים,
רבות עם הילדים על איסוף המשחקים, וחלק ניכר מהיום, מארגנות טבלאות מטלות, למי שייכת איזו מטלה.
האם ניתן, ללמד ילדים לסדר, מבלי לאהוב את זה בעצמנו?
אם לא טוב לנו במקום מסוים, האם ניתן, לשכנע מישהו אחר, לבוא לשם?
האם זה נכון, לריב עם הילדים והבעל על זה?
כדאי שנבין, הפעולות שאנחנו עושות ביום יום, מוכרחות להיות קשורות, לרעיון ומשמעות.
שטיפת כלים, מאפשרת לנו, לחיות בבית מכובד,
הכביסה בארון, מאפשרת את החופש לבחור בגדים בנחת.
והצעצועים בבית, מעידים על החיים שבבית.
אם אנחנו מתייחסות לכלים לדוגמה, כפעולה מבאסת, שרק צריך לגמור איתה, ועדיף שזו לא תהיה אני,
אז תהיה לנו שנאה לדבר.
למה צריכה להיות לנו שנאה במחשבה, למשהו?
המחשבות שעוברות לנו בראש, בסופו של דבר הן הדלק שלנו.
יש כאלה שחושבות, ששטיפת כלים היא פעולה לא מפותחת, משעממת, ושאין בה חוויה,
הן מעדיפות לעשות, דברים גדולים ומשמעותיים.
קודם כל, כדאי שתהיה לנו התייחסות נכונה לפרטים הקטנים.
דבר נוסף, אם אנחנו רוצות משהו, ולא לוקחות בחשבון, את הדברים שקשורים אליו,
או אם אנחנו רוצות משהו בחיים, אנחנו מוכרחות לשאול את עצמנו באותה נשימה, מה אנחנו מוכנות לעשות בשבילו,
אחרת זה ילדותי, דמיוני, מנותק מהקרקע, ולא נוכל להגשים כך חלומות ודברים שאנו רוצות.
תדמיינו שאתן רוצות תואר ראשון, אבל שונאות ללכת לאוניברסיטה.
אנשים רוצים דברים, ושונאים את הדרך לשם,
התוצאה היא, הרבה רגעים, ואפילו ימים, שאנחנו לא אוהבות. זה לא חיים.
חיים זה אומר שבכל רגע נתון טוב לי, ואני בוחרת לחיות אותו. זה לא משנה מה הידיים שלי עושות, משנה מה אני חושבת על זה, ואיך אני מתייחסת לזה, וזה יקבע אם תהיה לי חוויה בנקודה הזו או לא..
החפץ חיים אמר: "מי האיש החפץ חיים, אוהב ימים, לראות טוב".
מי רואה טוב? מי שאוהב את הימים שלו.
אם אנחנו, לא אוהבות את הימים שלנו, אנחנו נכנסות למעגל קסמים, לא קסום,
שאנחנו מחפשות תוצאות, ולא שמות לב לדרך. העניין הוא, שהתוצאות תלויות לגמרי בדרך.
כשאנחנו הולכות בדרך, מתוך משמעות, השתדלות, שמחה, תשומת לב לפרטים, לומדות את עצמנו תוך כדי הדרך, מכוונות את עצמנו למטרה, התוצאה נראית לגמרי אחרת, מאשר כשיוצאים לדרך, לפעולה מסוימת מבואסים, רק מחכים שהיא תסתיים, עושים וי, כדי לעבור הלאה לדבר הבא.
וכשאנחנו מתקדמות הלאה, אנחנו שוב, לא יודעות להנות מהדרך, לעשות לעצמנו טוב דרך כל פעולה, להנעים לנו את הדרך, תוך כדי תנועה, וחוזר חלילה.
מי שלא יודעת לעשות לעצמה טוב היום, למה שמחר זה ישתנה?
זה מכניס אותנו למעגל נוסף, אנחנו בטוחים שההנאה שלנו מהדרך,
תלויה בדרך ולא בנו.
והופכות להיות תלויות כל הזמן במה שיבוא ממולנו, מחכות שמשהו טוב יגיע.
בואו נכיר כמה עובדות:
התוצאות תלויות, באיכות הדרך שאנחנו בוחרים ללכת בה.
איכות הדרך תלויה, בכמה אנחנו פחות עושות פעולות אוטומטיות.
היכולת שלנו, להיות מודעים לעצמנו, תוך כדי הדרך, עוזרת לנו לצמצם אוטומטים (מצבים בהם אנחנו מגיבים ללא בחירה מודעת).
ולסיום:
אנחנו לא אנוסות, כל המטלות שלנו ביום יום, הם בהקשר לדברים שבחרנו, ואנחנו רוצות אותם בחיים שלנו.
אם כל יום נעשה צעד אחד, לכיוון הרצונות שלנו. הם יתממשו בקלות.
רצון לנחת וקשר טוב עם הילדים,
רצון לקשר טוב, פתיחות, ומבט בעיניים בזוגיות שלנו.
רצון להיות שמחות, רצון להיות יותר חופשיות ביחס שלנו לדברים, ועוד…
מאחלת לכן הצלחה והתקדמות במודעות שלכן לגבי עצמכן..
כל שאלה תתקבל בברכה..
רחלי מדמוני- אויר לנשמה