יש כל כך הרבה נשים טובות,
חרוצות ומסורות,
משקיעניות ודואגות,
רחמניות ונאמנות.
מוכנות לעשות הכל,
שיהיה לילדים טוב,
לבית,
לבן זוג,
לשכנה לחברה וגם לעצמן.
אני פוגשת המון נשים שמרוב שהן טובות,
זה פועל כנגדן.
לא תמיד הם מקבלות את היחס המגיע להן,
ואז הן אומרות לי שהן טובות מידי,
אבל..
אם אנחנו פועלות בטוב,
וחוזר אלינו זלזול, או יחס לא מכבד,
משהו התפקשש.
נשים "טובות מידי" חסר להן גבול,
לא גבול קשה ובוטה,
כי הן לא מאמינות בעימות מלכתחילה.
אני מדברת על גבול תוך כדי תנועה.
שאנחנו לא מחכות עד שדברים יהיו ממש לא בסדר,
כדי לשים גבול קשה ואז עפות רחוק מידי מעצמנו.
אלא תוך כדי התנהלות,
כשמשהו אפילו טיפה צורם,
לעצור.
גבול בריא נעשה כשהנפש לא רועשת מידי.
הילד דיבר בצורה לא מכובדת,
לעצור.
לא לנהל שיחה בצורה לא מכובדת,
אפילו לא מילה.
הבן זוג הרים את הקול,
לעצור.
לא משוחחים ככה.
לא צריך לכעוס, מספיק שאנחנו עוצרות.
הרבה פעמים אנחנו ממשיכות, מבליגות,
מוותרות, "אולי זה חד פעמי".
מה שלא נכון הרבה פעמים, לא נכון גם באופן חד פעמי.
"דין פרוטה כדין מאה".
אחרת זה מצטבר ונעשה גדול מידי,
לכי תתמודדי עם זה,
אז אנחנו שמות גבול חזק, שלא יחזור על עצמו אחת ולתמיד.
אבל בגלל שאנחנו לא שמות גבול,
תוך כדי תנועה,
לא נבנים הרגלים נכונים.
רק אוסף של התנהגויות מקוממות,
ואז התפרצות.
איך זה קשור לפורים הממשמש ובא..?
כשאנחנו מניחות גבול בריא,
כזה שמאפשר חיים בריאים,
מאפשר קשר,
אנחנו מביאות את עצמנו ללא תחפושות.
מתוך הכרות וניסיון,
אנחנו מבינות מה לא נעים ולא עובד,
ולא משתפות פעולה.
כשאנחנו לא משתפות פעולה,
האירוע הלא נעים נגמר.
שנזכה לעמוד מול עצמנו בישרות,
ומתוך אמונה בדרך,
נביא את האמת שלנו אל חיינו ללא תחפושות.
בהצלחה..