התפרצויות לא מגיעות סתם

באחד מהמפגשים בקבוצות שלי, לירז (שם בדוי) בת 40 מהמרכז,  נשואה+4 , עצמאית.
סיפרה, שלבת הגדולה שלה, יש המון התפרצויות זעם.
"אתמול היה לנו יום מאוד קשה, נסענו לחוג ציור יחד, שם היא התפרצה ורתחה, ליד הילדים והמורה.
פעם זה היה קורה רק בבית, עכשיו זה יוצא החוצה,ליד המשפחה והחברים. האחים הקטנים, מסתכלים עליה בצורה מוזרה,כשהיא מתפרצת, והאח הקטן שלה אומר, שהוא לא אוהב אותה. אני מפחדת שאם זה ימשיך, היא תתרגל להתנהג כך, ותהיה דחויה.
מה עושים עם התפרצויות זעם של ילדים?"

אני יודעת שהתפרצויות לא מגיעות סתם אז ביקשתי ממנה לספר לי מה היה אתמול בדיוק, בעובדות בלבד.
לירז סיפרה שאספה את ביתה מבית הספר,והן נסעו יחד לחוג ציור,
בדרך לירז הביאה לביתה קופסה עם ארוחת צהריים, לאכול בדרך, וגם קינוח שיהיה לה בגמר הארוחה.
הבת אמרה שהיא לא רוצה לאכול קינוח, כי היא לקחה על עצמה לעשות דיאטה.
אז לירז התחילה לשכנע אותה שהיא כבר הביאה, והיא לא שמנה בכלל. הילדה התחילה להתפרץ ולכעוס, ולא נתנה לאימה להוציא מילה מהפה. כשהן ירדנו מהאוטו, לירז לקחה איתה את הקינוח, אולי ביתה תשנה את דעתה.
כשהן נכנסו לחוג, הבת ראתה שלירז הביאה את הקינוח, התחילה לצעוק ולבכות ויצאה החוצה.
המורה לציור היתה בהלם, אמרה שהיא לא ראתה אותה במצב כזה. אחר כך היא חזרה לחוג, אך הוא לא התנהל כרגיל מבחינתה.
בדרך חזרה הן לא דיברו, לא היה להן נעים יחד ולירז ממש רצתה להיעלם.

כשהילדים שלנו אומרים לנו לא, האם אנחנו מכבדות את ה"לא" שלהם? או משכנעות אותם לעשות מה שאנחנו חושבות בכל זאת?

לירז סיפרה שהיא משכנעת ולכן הילדה שלה לא הסכימה לתת לה לדבר באוטו היא ידעה שהיא הולכת לשכנע אותה..
כך כולנו פועלות עם הילדים שלנו..
אנחנו  לא מכבדות אותם, ולכן מתעוררות אצלהם התפרצויות זעם, זה לא קורה סתם ככה..
אנחנו בדרך כלל לא מקשיבות לילדים שלנו, כי מעניינת אותנו התוצאה הסופית.

לירז מספרת בנוסף שיום אחד היא סיפרה לבת שלה, שהיא הזמינה את חברה שלה, שהבת שלה חברה של הבת שלי.
הבת שלי אמרה, שהיא לא רוצה חברות היום, היא רוצה לראות סרט. כמובן שזה לא התאים לי, אז ניסיתי לשכנע אותה אחרת.
שוב התפרצות זעם ליד החברה והבת שלה.

אתן מבינות, הילדים שלנו  נבונים וחכמים, יודעים בדיוק מה הם רוצים,
במקום להגיד בנינו לבין עצמנו, שיש לילדים התפרצויות זעם והם ממש נוראיים (מה שמעלה את מפלס החרדה אצל האימא),
אפשר להגיד עליהם, שהם ילדים שיודעים מה הם רוצים, ולכבד אותם, זו תכונה נפלאה, לדעת מה רוצים ולהתעקש על זה.
אל תקראו לילדים בשמות לא טובים בינכם לבין עצמכם, ואל תדברו עליהם עם אחרים, דברים לא טובים.
אל תכריחו אותם לעשות מה שאתן רוצות, תפנו להן מקום לגדול, תפנו אל הילדים בשאלה, לא בעובדה, וכמובן תסכימו לקבל גם לא.
מערכת היחסים ביניכן לבין ילדכן, תשתפר באופן מיידי ,והילדים יוכלו לקבל מכן הכוונה ורעיונות.

לירז בתגובה מספרת שהיא באמת מנסה להזיז אותה, מהאמת הפנימית שלה, לכיוון מה שהיא  חושבת שנכון כל הזמן.
לירז גם מדברת עליה ליד אחרים, וזה מעצבן מאוד את הילדה שלה.
ואני כל הזמן דואגת וחרדה מהמצב שלה.

לגדל ילדים זו משימה מורכבת. לא בגלל ריבוי המשימות והפרטים שהיא כוללת.
אלא בזכות האחריות שיש לנו, לחבר את הילדים לעצמם, לאמת הפנימית שלהם.
להוציא אותם לחיים שלהם, עם ארגז כלים משמעותי, שיעזור להם לחיות את חייהם.
שיוכלו ללכת בכיוון הנכון שלהם, למצוא את מה שהם מחפשים, ולהביא את עצמם לידי ביטוי.

כשאנחנו מצפות מהילדים שילכו בדרך שלנו, מהר מאוד הקשר איתם נעשה טכני, (תלך, תביא, תעשה)
ובגלל שלא לכל ילד, זה בדיוק מתאים, מה שאימא מבקשת, נוצרים מאבקים, ציפיות ואכזבות.
זה אכן אתגר גדול, לאפשר לילד להיות מה שהוא, לעשות מה שהוא רוצה,
ויחד עם זאת ליצור מסגרת. כמעט כולנו בטוחים שאם ניתן לילד לבחור, החיים יסטו ממסלולם התקין.
בפועל, בדיוק ההיפך קורה, הילד מרגיש, שההורה נותן לו כלים חשובים, ובזכות זה שלכל אדם יש רצון להיות טוב,
אז גם הבחירות של הילדים יהיו  טובות. במיוחד כשנפנה אליהם מתוך כבוד.
אולי הבחירות של הילדים, פחות יתאימו ללוח זמנים שלנו באותו רגע,
אבל במקום לוח זמנים מוגדר מאוד, תפתח לנו האפשרות לגמישות מחשבתית,
המילה כבוד תיכנס הביתה, ותביא איתה הרמוניה.
כמו שתזמורת מכילה בתוכה הרבה כלים שונים, כך משפחה יכולה להכיל אנשים שונים,
שפועלים יחד לאותה מטרה.

מוכרחים ללמוד לצאת מהחשיבה, שיש רק דרך אחת לחיות כאן בעולם.
המטרה לחיות כולם יחד בבית אחד, כשכל אחד יכול להיות הוא, אז גם אנחנו יכולים להיות אנחנו.

ילדים כאלה, יצאו לחיים שלהם, כשהם יודעים להיות הם (מצרך נדיר בימינו),
וידעו לכבד אחרים, שרוצים להיות הם.

בהצלחה רבה..
כל שאלה תתקבל בברכה ..
רחלי מדמוני- אויר לנשמה