מי ילמד את הילד אם לא את?

כשהבת שלי היתה בת 6,
כל לילה היא היתה אומרת לי, שהיא פוחדת לישון לבד בחדר.
באמת באותה תקופה, היא ישנה לבד בחדר,
היה חשוב לי ללמד אותה,
לא לספר לעצמה סיפורים מפחידים, ואז מן הסתם גם לפחד מהם,
אז אמרתי לה שהיא לא לבד.
אימא ואבא בבית,
האחים בבית

הקב"ה נמצא איתה ממש ברגע זה, ושומר עליה,
לכן היא לא לבד.
כל ערב היא היתה מספרת, שהיא מפחדת להיות לבד,
וכל ערב לימדתי אותה שהיא לא לבד אף פעם.
השיחות התפתחו,
הסברתי לה שהיא אף פעם, לעולם ועד, לא לבד,
לא רציתי שהיא תאמין למילה הזו,
לא רציתי שהיא תאמץ אותה אליה,
כי אנשים יכולים להרגיש לבד, גם כשהם מוקפים אנשים,
אז רציתי לחסוך את זה ממנה.
את לא לבד,
בטח לא בלילה, בטח לא בבית.
לא הסכמתי לרגע להאמין שהיא לבד והיא מסכנה.
גם לימדתי אותה באותה הזדמנות, לא לחשוב על דברים מפחידים.
היום היא הילדה, שהכי אוהבת את המיטה שלה בבית, וגם מבקשת לעבור לחדר משלה.

אם נאמין לכל סיפור שהילדים מספרים,

ומיד נרוץ לטפל, לרחם, לסדר ולפתור,
אז הילדים עלולים להאמין בסוף לסיפורים של עצמם.

ילדים זקוקים להורים שילמדו אותם הכל.

יש איזו דעה רווחת שהילדים שלנו לומדים לבד,
לומדים עם הזמן, לומדים כי הם חכמים,
וכמו שאנחנו הסתדרנו "ויצאנו נורמליים",
אז גם הם יסתדרו.
זו טעות איומה..

התפקיד של ההורים, ללמד את הילדים שלהם הכל הכל הכל.
ללמד אותם איך להתייחס לעצמם,
איך להתייחס לאחרים,
איך לסדר את התיק, הארון החדר, הבית,
איך לשמור על חפצים,
מה לעשות כשהם כועסים,
מה עושים עם הרצונות שלהם,
איך בוחרים,

מה אוכלים, איך כמה ולמה,
מה חושבים ואיך מפרשים את המציאות,
ללמד אותם לשאול שאלות,
ללמד אותם למי פונים כשממשהו לא ברור,
מה עושים בבית הספר, איך לומדים, איך מתרכזים,
מה זו הצלחה?,
איך לא לפחד,
איך להרגיש את הגוף שלהם,
מי הם סבא וסבתא שלהם,
מהם הערכים של המשפחה,

ועוד ועוד ועוד.
(מזמינה אתכם להוסיף ולהעשיר את כולם ברעיונות נוספים..)

ילדים שלא מלמדים אותם הכל על החיים ואיך לחיות,
לומדים ממה שהם חושבים שהם מבינים.
אך מאחר והם לא מבינים,
הם נותנים למציאות ולאירועים שמות ופרשנות,
שלא תמיד מתאימים למציאות בכלל.
לדוגמה:
ילדים יכולים להגיד משפטים כמו:
"לא אוהבים אותי", "לא רואים אותי",
למרות שההורים שלהם אוהבים אותם מאוד.
ילדים לפעמים עסוקים בניחושים מי הם,
כי הם לא ממש יודעים מי הם.
ילדים לומדים מהמחשב ומהטלוויזיה המון,
על  דמיון ולא על מציאות.
ולמרות שהמציאות עולה על כל דמיון,
אני לא בטוחה שהילדים יודעים זאת.
אפשר לשמוע באופן קבוע את הילדים אומרים,
"בית ספר משעמם", "מורה לא משהו"
"אם אני לא יעשה מה שרוצים ממני לא אהיה מקובל",
"ההורים שלי ובית הספר מגבילים אותי" ועוד.

אם לא נלמד את הילדים שלנו, מישהו אחר יצטרך לעשות זאת וזה יהיה עצוב.

כשאני מדברת כאן על ללמד ילדים,
זה לא לצפות מהם, לעשות מה שאנחנו חושבים שהם צריכים לעשות,
ולהתאכזב כשהם לא עושים את זה.

הרבה הורים חושבים שזה מעייף,
להסביר וללמד  כל דבר.
ההיפך,
זה מצמיח.
ללמוד ללמד בסבלנות,
במקום להתעצבן,
ממש חלום של כולנו לא?

עם איזה ארגז כלים הילד שלנו יוצא לעולם?

בהנחה שבונים את הקשר נכון, גם בגיל ההתבגרות הילד ירצה להמשיך ללמוד מאיתנו.

הרבה פעמים, אנחנו מלמדים את הילד משהו,  והידע הזה לא יוצא החוצה.
כמה סבלנות יש לנו לאותו ילד?,
כמה אמון צריך להיות לנו  שמה שלימדנו אותו  נמצא בתוכו,
וזה עוד יבוא לידי ביטוי.

יש את המשפט הידוע של המורים,
"הוא יכול יותר",
יש מצב שגם אנחנו והמורים יכולים יותר?

בהצלחה