בראש השנה שואלים בסליחות, בן אדם מה לך נרדם?
על איזה תרדמה מדובר?
אנחנו עובדים, מגדלים ילדים, נוסעים חוזרים,
הולכים לישון מאוחר, קמים מוקדם, מנסים להספיק,
רצים אחרי הזנב לא ברור של מי, עושים קניות, מבשלים,
נוסעים להורים, מנקים, מסדרים, מתמודדים עם אתגרים וקשיים..
עובדים קשה בקיצור..
מה לנו ולתרדמה..? הלוואי היינו נרדמים קצת יותר חחחחח
אז מה קורה?
מסתבר שלמרות כל מה שאנחנו עושים בחיים שלנו..
אנחנו ישנים בעמידה..
הימים המיוחדים האלה של ראש השנה ויום הכיפורים מזכירים לנו להתעורר.
להתעורר במובן של "ושאלת ודרשת וחקרת היטיב.."
אנחנו צריכים להתעורר כדי לחקור את העולם שלנו,
לשאול שאלות, לברר את החיים שלנו..
לדעת בדיוק מה אנחנו עושה פה בעולם? לאן אנחנו הולכים, מאיפה אנחנו באים,
מה המטרה והחזון שלנו בכלל ומטרת היום יום שלנו בפרט,
מהי מטרת כל האירועים שפוקדים אותנו..
אנחנו צריכים לבנות את העולם שלנו, שיראה טוב, שיהיה לנו הרבה טוב בחיים..
הרבה טוב בעולם הפנימי שלנו, שנוכל להשפיע על הכל,
לבטא את עצמנו, לחיות את החיים שאנחנו רוצים וחולמים..
העולם שלנו צריך להיות לא פחות מגן עדן, ואני לא מגזימה..
5 כלים להתעוררות ליצירת חיים מעוררי השראה..
-
לחקור לבקש לשאול לתכנן זה מחייה אותנו..
כמו מדען שיש לו נושא לחקור, זה מעניין, מרגש ומסקרן אותו..
כך אנחנו צריכים לחקור את החיים שלנו..
לשאול שאלות, לחפש תשובות, להתפתח.
אנחנו מבקשים בראש השנה חיים לשנה נוספת, אבל מה המטרה של החיים האלה שאנחנו מבקשים?
האם תהיה לנו היכולת להתפתח ולהשתנות?
חיים= התפתחות התודעה.
כשהתודעה היא קטנה, כמות החיים היא קטנה, וההיפך..
בראש השנה אנחנו מבקשים להתחבר לחיים, להתחבר לחכמה, לתובנה, לרעיונות גבוהים..
זה חייב להיות שאנחנו נבקש את זה, זה לא חיבור של שקע ותקע..
אם לא נבקש, נחפש, נתאמץ, נשאל, לא נקבל את זה.
מה שאנחנו צריכים לבקש זה על התרדמה הגדולה שאנחנו חיים בה..
שואלים בן אדם, מה אתה עושה כאן, מה מטרת הקיום, החיים, היום שלך?
הוא לא יודע..
זה אומר שהוא לא בונה על זה, זה לא בתכנון שלו וזאת הבעיה..
באנו לכאן למסע התפתחותי..
אנחנו מגיעים לכאן כילדים קטנים ואמורים להתפתח עד אין סוף..
בזוגיות, בעבודה, בגילוי עצמנו, בגידול הילדים, במערכת האמונות, התפיסות וההסתכלות שלנו על הכל..
זה מחייב מעקב, איך אנחנו חיים, איך אנחנו מתנהלים, מה עובר לנו בראש,
במה אנחנו מתעסקים, למה הזוגיות שלנו לא מתפתחת, למה אנחנו עצובים, מתוסכלים, מיואשים?
ממה אנחנו מפחדים, איפה נמצא הביטחון שלנו..
זה נשמע קשה אבל זה בכלל לא..
ברגע שאנחנו מחליטים שאנחנו מתחילים לחקור, שואלים שאלות, התשובות מגיעות בגדול, כי זאת המטרה.
בשנייה שמתחילים לחקור, לשאול, לברר למעשה מתחילים להתעורר.
מתחילים לקבל תשובות, לשנות הרגלים והחיים מתחילים לזרום ביתר שאת..
החיים לא רק משעממים, עוברים, קורה ככה או אחרת,
אנחנו צריכים לחפש את הסיבות, לגלות את עצמנו, ולקחת אחריות על כל מה שקורה בעולמנו..
לטפח את העולם שלנו כמו שאנחנו מטפחים גינה..
כמו שאנחנו לא יכולים לבנות עסק בלי לדעת כל מה שקורה בו..
איך אפשר לחיות את החיים שלנו סתם ככה מכוח האינרציה, צריך להיות ערים בתוכם.
צריכים להיות מאוד חכמים.
וגם זה לא מסובך, כי לא צריך להסתכל החוצה, התובנות נמצאות בתוכנו..
רק צריך להתעורר, לבקש ולשים לב מה קורה איתנו, ואיך אנחנו מתנהגים..
לנקות את כל מה שמיותר, צורם ולא מתאים לנו, ובמקום זה להכניס את מה שאנחנו כן רוצים בחיים..
אם תתייחסו לזה כפשוט זה יהיה פשוט..
-
תצאו מהלקאה עצמית ותעברו לבנייה עצמית..
נתוני הפתיחה שקיבלנו בעולם הזה, הם נתונים שאי אפשר להתווכח עליהם, ולא כדאי.
במקום זה תכניסו לראש תובנה וכל יום תאמינו בה מחדש..
כל מה שקיבלנו בחיים, הוא מדויק לנו להפליא בדרך להתפתחות שלנו..
כל מה שקיבלנו חשוב ורלוונטי למסע החיים שלנו.
אבל יחד עם זאת אנחנו יכולות לפתח ולשנות כל מה שאנחנו רוצות..
הבעיה היא שברגע שאנחנו נוגעות בכלי ההלקאה, אנחנו צונחות מאוד נמוך למטה..
ואין לנו שום יכולות לבנות כלום בחיים שלנו..
ההלקאה היא לא כלי בנייה, הוא כלי הריסה..
אל תשתמשו בו..
אני שומעת הרבה נשים אומרות לי, בלי ההלקאה איך נתקדם?
אם אתן רואות משהו שזקוק לשינו, שיפור, התפתחות..
תגידו לעצמכן 'אני רוצה לעשות שם משהו שונה' וזו כבר תפילה..
הלקאה עצמית הורסת כל חלקה טובה, היא ממש פוצעת וגורמת לכן להתהלך כמו כלי שבור..
אי אפשר לבנות בניינים על יסודות רעועים..
ככל שאנחנו מתייחסות לעצמנו יותר בכבוד, מאמינות בעצמנו, נותנות לעצמנו הזדמנות,
ומשוחחות בנינו לבין עצמנו שיח טוב ומרגיע..
כך הכלי שלנו הולך ונבנה, מרגיש שלם, וכל מה שנותנים לנו בחיים נשאר מוערך ולא מתנדף..
תחליפו את ההלקאה העצמית בבנייה עצמית..
זה בדיוק מה שאנחנו צריכות בחיים, להרגיש טוב, להרגיש שאנחנו עושות ובונות..
והתחושה הטובה הפנימית הזו, משנה את כל החיים לטובה ממש..
תצאו מהלקאה עצמית, מדובר ברצון לבנות את עצמנו, ולא "בחטאנו עווינו פשענו"
יש גבול דק בין לקחת אחריות על עצמנו ועל החיים לבין להלקות את עצמנו..
שימו לב,
לקחת אחריות זה להתבונן על עצמנו ועל החיים, לראות מה לא משרת ולהוציא, מתוך אהבה לחיים..
הלקאה זה להגיד שאנחנו לא בסדר ולהרגיש רע..
אל תורידו את עצמכן בשום צורה, תהיו נאמנות לעצמכן ולמסע חיים שלכן. תהיו בצד של עצמכן ולטובתכן תמיד.
-
לכל אחד יש אוטונומיה והוא מלך בעולם שלו..
כל אחד הוא מלך בעולם שלו, אנחנו מחליטים מה יהיה בתוכו.
יש מערכת נסיבות שכולנו כפופים אליה..
אבל כל אחד בוחר איזה ערכים יהיו לו בעולם..
אנחנו בוחרים אם לכעוס, אם לזלזל, אם להיפגע..
עובדה שכל אחד מגיב אחרת, בהתאם לעולם שהוא בנה.
הנקודה היא לנסות להגיע להבנה שהעולם שלנו זה ההכרה שלנו..
צריך לבנות את ההכרה הזאת..
החלטנו לכעוס, להיכנס לדיכאון, להיות משועממים, רצוצים, עייפים וכואבים..
זה העולם שלנו, אנחנו גרים שם.
אנחנו יכולים לבחור אחרת..
כמו שאנחנו מטפחים את הבית שלנו, קונים ספה, מנקים, תולים תמונות,
שמים עציצים, שידות, מנורות, טפטים, מביאים מעצבת, מזגנים..
הכל שיהיה נעים נכון?
למה שהעולם הפנימי שלנו לא יהיה מעוצב להפליא..
תבנו את העולם הפנימי שלכן שיהיה גן עדן..
עם יציבות, אהבה לעצמנו ולזולת, הסתכלות על הטוב, לפתור בעיות,
להתמודד בלי לברוח, ביטחון, אמונה, שמחה, אמת אושר, חסד, אחדות, הכנסת אורחים, כבוד לזולת ועוד..
וכן צריך לשאול, לחקור, לדרוש וללמוד כי יש לנו אינסטינקטים, ואם לא נלמד זה ישלוט עלינו.
לא צריך להיות אדם מיוחד בשביל לבנות את העולם שלנו, רק צריך להתחיל ולהתקדם כל יום קצת.
-
אל תחכו לפרסים..
זו המלכודת הכי קלאסית שכולם נופלים בה כל הזמן..
אנחנו מחכים שיעריכו אותנו, יאהבו אותנו, יתייחסו אלינו, יגידו לנו מילה טובה, ייתנו לנו בקיצור..
אבל זה לא העניין, בכלל באנו לתת, להשפיע, לאהוב, להקשיב להבין ועוד..
אנחנו לא צריכים שייתנו לנו כלום..
כי ברגע שאנחנו נותנים, אנחנו מקבלים הערכה, אהבה, כבוד, יחס.
אל תחכו לפרסים ואל תחכו שאחרים יעריכו אתכן..
תבנו את החיים שלכן, וכל השאר כבר יהיה לכן..
אנחנו עושים חשבון לאנשים או לאלוהים..
אז יופי התפללנו, נתנו צדקה, מעולה..
מה אנחנו רוצים שיקרה עכשיו?
אל תחכו לפרסים..
אנחנו לא מתפללים, או עושים צדקה, בשביל מישהו,
זה חלק מלבנות את העולם שלנו, שיהיו בו ערכים מדהימים.
צריך לפתור את כל מערכת התגובות שלנו לאנשים..
את כל המלחמות איתם..
אנחנו לא חיים בהקשר אליהם, יש לנו חיים משל עצמנו.
אבל יחד עם זאת אנחנו יכולים לאהוב ולעזור אחד לשני להתפתח..
אנחנו חיים יחד, אבל לכל אחד יש את עצמו, ואם טוב לך בעולם הפנימי שלך,
יהיה לך טוב עם כולם.
מסע החיים שלנו הוא לא כדי שיעריכו אותנו, אלא כדי שנתפתח באמת..
אין משהו יותר משמח מזה.. אין!
תכינו בעולם שלכן מערכת בחירות שעושה לכן טוב..
את כל זה צריך לבנות..
אל תהיו חמורים נושאי ספרים..
תלמדו כדי לבנות לכם ממלכה מתפקדת.
-
תעשו שלום עם אלוהים..
אל תחשבו שאלוהים הוא איזה אל שצריך לעבוד אותו, לתת לו מנחות אחרת הוא יעניש..
זו תפיסה נוצרית ומוסלמית ואין לה שום קשר ליהדות..
צריך לעשות שלום עם התפיסה שלנו את אלוהים..
כי כשאנחנו מתייחסים אליו כאל אוהב ממש, רוצה בטובתנו והתפתחות שלנו..
אנחנו מן הסתם נתהלך כאן אחרת..
אנחנו רוצים להרגיש מושגחים, אהובים, עטופים, בטוחים, רגועים ושיש לנו על מי להישען..
זה לא יקרה אם נחשוב עליו דברים שליליים, או נכעס עליו..
יש לנו מערכת יחסים עם הכל פה בעולם..
עם הטבע, עם הבית, עם אנשים, עם השמיים..
איך שאנחנו מסתכלים על הדברים כך הם מתרחשים בפנינו..
גם עם אלוהים יש לנו מערכת יחסים, כדאי שהיא תהיה טובה ונעימה..
אנשים חושבים שאלוהים אמור לתת להם כל מה שהם רוצים, אבל זה לא כך..
הוא בעצם אבא אוהב, שמצפה ממך להיות שותף בבניית עולמך,
ואז הוא בא לשם בענק, מתוך שותפות וקשר.
זו לא מערכת יחסים מחייבת..
כי מערכת יחסים מחייבת היא כובלת..
זאת מערכת יחסים עם מישהו עצום בקני מידה קוסמי..
הוא יודע הכל על אהבה, חסד, צדקה, אמון, קשר, נאמנות,
וכל הערכים שאי פעם תרצו שיהיו חלק מחייכן..
חבל לא לנצל את זה..
תשאירו סימן שהייתן כאן, תשתפו אם אהבתן, תודה שאתן כאן.
מאחלת לכן שבוע מקסים של חזרה לשגרה,
עם הרבה הרהורים וקבלת החלטות לשנה החדשה..
אוהבת בלי סוף
רחלי מדמוני- אויר לנשמה