רציתי לשתף אתכן בתובנה שאני עובדת עליה עכשיו..
שמתי לב לתופעה מעניינת, כאשר אדם עומד מולנו במצב רוח מסוים, דוגמא: כועס, מרוחק, פונה אלינו לא כמו שרצינו, ועוד.. אנחנו מיד רוצות להגיב ליחס שלו.
או שאנחנו כועסות בחזרה, או שאנחנו רוצות להתרחק גם, רוצות להאשים ועוד..
הנקודה שאני רוצה שנשים לה לב, זה איך אדם אחר, או סיטואציה מבחוץ משנה אותנו.
נגיד שהכל היה סבבה עד עכשיו, פתאום עובר מישהו עושה לנו פרצוף, שולח לנו הודעה, אומר לנו משהו שנראה לנו לא במקום, והופ הוא מטיס אותנו למקום אחר.
כאילו יש לאחרים שלט ביד, ועם מצב הרוח שלהם הם קובעים את שלנו.
זאת נקודה שאני רוצה להתעכב עליה, לפתוח ולפתח את המודעות אליה, לשאול שאלות, להבין הבנות, ולספר לכן שגם אני עובדת עליה…
ראשית נשאל שאלות, אדם צריך להסתובב עם שאלות בתוכו, אז מתגלגלות אליו תשובות, הקב"ה מראה לו את הדרך, שהאדם בעצמו מחפש.
- כשאדם אחר בא אלינו במצב רוח מסוים, אנחנו חייבות לעבור למצב רוח שלו?
- כשאדם בא מולנו עם התנהגות מסוימת אנחנו חייבות להתנהג כמוהו?
- למה אנחנו צריכות להפסיק להיות אנחנו ולהעתיק ממישהו אחר את ההתנהגות שלו?
- למה המצב רוח שלנו לא בשליטתנו? למה אנחנו תלויים במה שקורה לנו מבחוץ, באיך שהאחר בוחר לפנות אלינו לצורך העניין?
בשלב הבא נענה על השאלות, נתעמק בסוגיה וננסה להבין ממנה משהו לחיים שאנחנו רוצות שיהיו לנו..
- נגיד שהבן זוג שלנו נכנס הביתה עצבני, עכשיו זה ממש מעצבן אותנו שעד שהוא הגיע הביתה הוא עצבני, והופ אנחנו ממש עצבניות.
לפני שהוא נכנס הכל היה לנו סבבה בחיים, פתאום הבן זוג עצבני, אני צריכה לקפוץ לשם גם? מה קרה מלחמה?
הבן זוג נקלע למריבה עם הילד, עכשיו אני צריכה לכעוס ולהתעצבן גם?
שימו לב מה קורה, כשאנחנו מאמצים את המצב רוח של האחר..
א. כאשר אנחנו מושפעות מהסיטואציה, מתעצבנות, נאבקות, נסגרות, נחסמות, דואגות, עצובות וכו', אנחנו לא יכולות לעזור לאחר לצאת משם, כי נכנסנו לשם גם. אם הילד במצב רוח של "לא רוצה", לא נצליח לעזור לו לצאת משם אם ניכנס לשם גם.
ב. אם אנחנו מושפעות מהסיפור שהאדם מולנו הביא איתו, אנחנו למעשה מאמינות לסיפור שלו ומשתפות איתו פעולה.
עכשיו האדם שמולנו יבין שהסיפור שלו משכנע גם אחרים, אז הוא יאמין לו עוד יותר, וייכנס למצב שהוא שרוי בו עוד יותר.
אם נישאר במצב רוח הטוב שלנו, או שנישאר אנחנו, האחר יבין שהסיפור שלו לא משכנע את האחרים גם, כי לא משתפים איתו פעולה והוא יצא משם מהר.
אם ילד יחשוב שאימא שלו לא אוהבת אותו, ואימא שלו תאמין לסיפור הזה, אפילו באיזה שהיא צורה בתוכה, הילד יכנס לשם עוד יותר.
אם כל מצב רוח לא במקום של הבן זוג נקפוץ לשם ראש, לא נוכל להשפיע על הזוגיות הזו- כי נהיה מושפעות, לא נוכל להביא את עצמנו, לא נהיה אנחנו, ולא נוכל להציע לבן זוג מקום בטוח להביא לשם את התסכולים, הכאבים, והדברים שמעצבנים אותו.
- הילד שלנו לא רוצה להתלבש בבוקר, ואנחנו מוצאות את עצמנו רבות איתו, בדיוק כשהחלטנו שיהיה לנו בוקר סבבה עם הילדים.
או שבן הזוג שלנו מכונס בעצמו, וזה ממש מרתיח אותנו, מעליב אותנו וסוגר לנו את הלב שהוא לא בשיא הלב פתוח אלינו, וכתוצאה מכך אנחנו רוצות להתרחק גם.
למה אנחנו צריכות לריב עם הילד כשזה לא בתוכנית שלנו? או להתרחק מהבן זוג בדיוק כשמפריע לנו שהוא מתרחק, ואנחנו בעצם רוצות קירבה?
זאת הנקודה שאני עובדת עליה כרגע, להישאר אני, לא לתת לאחר להכתיב את מי שאני אהיה היום ובכלל.
"אנחנו לא חייבים לריב על הבגדים, אני כל כך אוהבת אותך, ואתה אותי, אנחנו חברים, לא צריך לריב על בגדים, ואנחנו לא באמת רוצים לריב אחד עם השני" אמרתי לבן שלי ולא נכנסתי לשם. הזכרתי לו את הנעליים, ושוב שאלתי מה הוא רוצה לנעול, אבל נשארתי אני. רק לפני כמה שבועות זה היה מטריף אותי..
וגם מול בעלי, ראיתי שכמה ימים הוא בעניינים שלו, ואני רוצה קצת יותר יחס.
ראיתי איך העומס מתחיל לנסות לשכנע אותי לכעוס, להגיד על בעלי ביני לבין עצמי דברים לא טובים, או להתרחק ממנו. אבל החלטתי לדייק עם עצמי, ולהגיד משהו שיקרב, אני רוצה להתקרב ולעשות מה שמתאים לי לא להיות תוכי.מה שגורם לנו לקפוץ ראש להתנהגות של האחר.., זה הציפייה הקבועה שיש לנו בראש איך החיים "צריכים להיראות", והאכזבה הקבועה כשהסיטואציות או מערכות היחסים בחיינו לא נראות ככה.
ואז זה כאילו כל מצב רוח שלא מתאים לציפייה שלנו ולהגדרה שלנו בראש מה טוב, אנחנו מתאכזבות, יוצאות ל"מלחמה" ועושות מה שהאחר עושה, במקום להישאר אנחנו כמו שאנחנו מאמינות ורוצות את הקשר.
נדמה לנו שזה ממש קשה לצאת משם ואין סיכוי..
אבל זה נמצא בכלל בראש שלנו ולא תלוי באחר. עובדה שאפשר לעבוד על זה וממש להתקדם, כמובן אם רוצים ומאמינים שזה אפשרי.
- אני באמת רוצה להיות להיות חופשיה להיות אני, שהתכונות הבסיסיות של חיי כמו: השמחה שלי, המצב רוח שלי, התחושה שאני שייכת ואהובה, יהיו בשליטתי, ולא בשליטתו של מישהו אחר.
זה טירוף כל רגע לזוז בגלל משהו או מישהו אחר, אין טיפת יציבות ככה.
כשאין יציבות אי אפשר לבנות ולטפח את חיינו כמו שאנחנו רוצים, כי כל שנייה אנחנו על רכבת עמוסה אחרת.
אני רוצה שנשים לב, לא להיות תלויות באירועים טובים ויחס טוב, וזה לא מה שיגרום לנו להיות שמחות ולמצב רוח שלנו לעלות, אלא שנדע לייצר את זה לעצמנו.
אם אנחנו רוצות לעשות לעצמנו טוב, אנחנו מוכרחות להתחיל בנקודה הזו,
לגרום לחיינו להיות קצת יותר יציבים ובשליטתנו.
אני חושבת שזה החסד הגדול ביותר שאנחנו יכולות לעשות עם עצמנו.
אנחנו מחויבות לעשות לעצמנו טוב, ואם טוב לנו, אז קל לנו מאוד להשפיע טוב גם החוצה לבן זוג, לילדים, בעבודה ועוד…
שנזכה להבין עד כמה הטוב שלנו באחריותנו, ונזכה ליישם אפילו כל יום קצת..
אוהבת המון רחלי מדמוני- אויר לנשמה
2 תגובות
כמה שזה נכון ומדוייק… מקסים!!!
כל כך חשוב לעבוד על הנקודה הזאת….זאת עבודה לחיים ))))