תארו לכם.. שאנחנו נתנהג עם בן הזוג שלנו בצורה מסוימת,
עם החברות בצורה אחרת, עם הילדים אחרת,
בעבודה אחרת.. עם ההורים אחרת..
בקיצור עם כל קבוצת אנשים (חבורה) נהיה אחרת?
אפשר לחטוף פיצול אישיות ככה לא?
השאיפה היא להיות אנחנו בכל מקום..
להתלבש כמו שאנחנו בכל מקום ..
לא לרצות אף אחד..
לא להשתנות ולסדר את המציאות לאף אחד.
אלא לחיות את החיים כפי שאנחנו, כפי שמתאים לנו, ולאפשר את זה לעצמנו.
לא צריך אישור מאחרים כדי לחיות את חיינו. זה ברור שהגענו עד הלום כדי לחיות את החיים שלנו במלואם,
ולהעביר את ה-90 שנה שלנו (בעזרת השם) מבלי להתפשר, לשחק, להציג, או לזייף משהו מהחיים שלנו .
על מנת שכזו מציאות תתאפשר אנחנו נדרשות להבין מספר דברים.
כלים להיות ולהישאר אנחנו בכל מקום…
- להסתכל על כל אחד בעין טובה- כשאנחנו מסתכלות על החסרונות, ועל הדברים הלא טובים של האחרים, אנחנו יוצאות מהאיזון של עצמנו ומתחילות להיות מופרעות. זה מטריד שהשני הוא כזה וכזה וכזה, במקום להישאר אנחנו בשקט שלנו ובתוך האישיות, המחשבות והרצונות של עצמנו. מעבר לכך כשאנחנו מעבירות ביקורת או שופטות אחרים, אנחנו בהכרח מתהלכות בעולם כשאנחנו חושבות שזה מה שעושים גם לנו, ואז מן הסתם לא נוכל להיות אנחנו בחופשיות, כי אנחנו תחת ביקורות ושיפוטיות.
- חשוב לשים לב שאנחנו לא מרגישות שאנחנו יותר ממישהו או פחות ממישהו- כשאנחנו מרגישות יותר ממישהו, אנחנו לא מתנהגות כרגיל כמו שאנחנו באמת, אנחנו אולי מתנשאות ומתרברבות.
גם כשאנחנו מרגישות פחות ממישהו, אנחנו לא מתנהגות כרגיל, אנחנו מתביישות וממעיטות בעצמנו וזה לא האישיות הרגילה שלנו.
כל האנשים שווים, כולם אחראים לעשות לעצמם טוב ויכולים להביא לעצמם את מה שהם רוצים בפשטות.
הטוב שלנו הוא לא באחריות מישהו אחר, רק באחריותנו. ככל שאנחנו מבינות את זה יותר, אנחנו מסוגלות לקחת אחריות על החיים שלנו, ולא לתלות את זה על אחרים, או להתמרמר כשזה לא מגיע מאחרים.
- רחמים הם רגש בעייתי– כשאנחנו מרחמות על אנשים זה גורם לנו לרצות לקחת עליהם אחריות או לטפל בהם, וכשאנחנו רוצות לטפל במישהו הוא אוטומטית מתחתינו.. ושוב אנחנו לא בדיוק אנחנו.
כשאנחנו עוזרות לאחרים זה גורם לנו בדרך כלל להרגיש מאוד טוב. אז כשאנחנו עוזרות זה לא בגלל שמישהו מסכן או חייב. רב הפעמים זה כי אנחנו רוצות וזה חלק מהאישיות שלנו וזה נפלא (אם לא אנסנו את עצמנו כי השני ממש במצב אנוש והרחמים בשמיים). כשאנחנו מרחמות על השני אז אנחנו חייבות לעזור, והאיזון שלנו מיד מופר ופחות טוב לנו עם זה. אבל כשאנחנו רוצות וזה ברור לנו זה מקסים ועושה הרגשה טובה.
- היחד עם האחרים לא סותר את הלבד שלנו- אנשים מסתובבים בתחושה, שכשהם יחד בתוך המשפחה, בן הזוג, או משפחה מורחבת זה על חשבון הלבד שלהם. אבל באמת זה לא ככה, לכל אדם באשר הוא.. יש 2 חלקים, חלק פרטי, וחלק שזקוק להיות שייך. שני החלקים האלה זקוקים למקום בחיים. כשאנחנו יחד עם אחרים זה מפתח לנו את התחושה של השייכות וכשאנחנו לבד עם עצמנו זה מפתח לנו את התחושה של הפרטיות. לכן זה לא סותר.
בנוסף.. חשוב להבין, כשאנחנו לבד בבית לצורך העניין, כי כל בני הבית יצאו להם עד הצהריים. אז אנחנו אמנם לבד אבל זה שיש לנו אנשים בחיים מאפשר את הלבד הנינוח והשקט. (קשה להנות מלבד כשאין לך אף אחד בחיים, זה פשוט חסר) וכשאנחנו יחד עם המשפחה, חברים הורים ועוד, כדאי שלא נשכח ונאבד את עצמנו בתוך הקשר, כי אז בתוך היחד האני הפרטי שלנו בא לידי ביטוי, ויש איזון.
- לא לנסות לשנות את האחר- תחשבו רגע שאם נשנה את האחר ונהפוך אותו להיות אנחנו, לחשוב כמונו, מי הוא יהיה?.
חשוב מאוד לאפשר לאנשים שלידנו להיות הם, אפשר להגיד לידם מה אנחנו רוצות, מה אנחנו חושבות, לספר מי אנחנו, לשתף ברגשותינו, אבל לא לשכנע את האחר לעשות כמונו, לחשוב כמונו, ושהאמת המוחלטת אצלנו.
כל אחד רואה את העולם מהזוית שלו ואי אפשר אחרת. כל זווית באה להוסיף לעולם, ויכולה להוסיף גם לנו כשאנחנו קשובות ופנויות.
יש הרבה שקט בראש ובלב כשאנחנו לא צריכות להיות נלחמות וצודקות, הקבלה של האחר מאוד מאפשרת.
שימו לב שמאוד קשה לנו לעמוד ליד אנשים מאוד דעתניים, כאילו תנו לחשוב לבד.. זה בסדר.
- תוסיפו לחבורה את מי שאתם- כל אחת מאיתנו יודעת מה היא תורמת לחבורה ולעולם, בואו לא ננסה להיות מישהו אחר, לתרום כמו מישהו אחר, לדבר כמו מישהו אחר. את מה שיש לנו לתת אי אפשר להחליף בשום צורה. זכרו.. אף אחד לא יותר טוב מאיתנו ולא פחות טוב. ככל שאנחנו יותר מביאות את עצמנו במשפחה, בזוגיות, עם חברים ובעבודה, אנחנו יותר שלמות עם עצמנו, יותר שמחות, יותר רגועות.. וגם יותר יודעות בסופו של דבר מי אנחנו. חשוב מאוד שלא נסתובב עם משקעים על כל העולם וזה רק כי אנחנו לא מסוגלות להיות באמת אנחנו ולהביא את עצמנו.
- כל המידות שלנו כיהודים מתפתחות בחבורה- בפוטנציאל (לא כולם מממשים אותו) חבורה מאפשרת לנו לפתח תכונות מאוד חשובות כמו: לקבל את השונה, לא להשתלט ולנהל אחרים, לא לכעוס, להיות אנחנו, לעשות מה שאנחנו רוצות, לא להתערבב, לא לרצות, לא לחשוב שאנחנו יודעות דברים אלא לשאול, להביא את עצמנו, ועוד המון.
- הכל תלוי בראש- הרבה פעמים אנחנו חשובות שלשבת בבית קפה זה יותר טוב מלעשות כלים, או לראות סרט ולנוח זה יותר טוב מלהכין ארוחת ערב לילדים, ואז אנחנו פחות מביאות את עצמנו במלוא מובן המילה, במקומות שאנחנו חושבות שהם פחות.
אבל באמת, אין שום הבדל בחווית החיים במה שהידיים שלנו עושות, שוטפות כלים, מצלצלות לבנק, או מקריאות סיפור.. זה הכל בראש שלנו. אנחנו יכולות להנות ולשמוח בכל דבר שאנחנו עושות, בשביל שזה יקרה אנחנו מוכרחות להיות נוכחות.
זאת אומרת שהראש והידיים והלב שלנו נמצאים בפעולה שאנחנו עושות, ואז אנחנו נאהב להיות בכל מקום. במילים אחרות כל פעולה שאנחנו עושות, נביא את עצמנו אליה, כדי שזו לא תהיה פעולה חלולה, (הידיים עושות אבל הראש לא שם) כי אז יש שם סוג של סבל ואין אהבה. חבל. אנחנו כבר בכלים למה שלא נשמח שם, נשים מוזיקה, נבין שאנחנו ככה עושות טוב לעצמנו, כי אנחנו רוצות שיהיה עכשיו נקי וכו'.
מזמינה אתכן לבדוק אם משהו לא עובד לכם בחבורה כזו אחרת, תראו מה מבין הסעיפים הללו מצריכים אצלכם התקדמות קלה.
מזמינה אתכן לשאול שאלות אם משהו לא היה לכן ברור..
נשיקות ויום טוב
רחלי מדמוני- אויר לנשמה