אנחנו כל כך אוהבות את הילדים שלנו, שאנחנו מוכנות לעשות הכל.
מקשיבות לתלונות שלהם, מרחמות עליהם,
מנסות 'לפתור ולסדר' כל דבר שהם מביאים אלינו, כדי להיות אימהות טובות ומכילות.
אם אנחנו כבר רוצות להיות אמהות טובות, אז כדאי שנדע שאין מושג כזה..
אין אימא טובה או אימא לא טובה, יש את האימא שאני, וזה נתון.
לא צריך לאהוב את זה, להתחבר לזה, או לקבל את זה, אני אימא כמו שאני וזהו.
אל תתנו לאף אחד לבוא אליכן בטענות (במיוחד לילדים), ואל תבואו בטענות לעצמכן. אתן עושות מה שאתן יכולות וזהו..
נקודה נוספת, אם אנחנו כבר מקשיבות לילדים, כבר מכילות,
בואו נלמד את הילדים, איך מדברים, ומה אומרים.
כשאנחנו מקשיבות לילדים, כדאי שזה לא יהיה, כדי לסמן וי, ואז..
להתבאס כשהם מתבאסים, להרגיש רע כשקשה להם, ולהבין אותם רק בצורה ריגשית.
התפקיד שלנו כאימהות, לעזור להם לעשות סדר, באירועים שמתרחשים בחייהם.
ללמד אותם, מה נכון ומה לא, ואיך מתפתחים מהאירועים בחייהם.
(כמובן, קודם עלינו לעשות זאת בעצמנו, דרך המראה של החיים שלנו, להתפתח, לרכוש כלים ואז נוכל לתת אותם גם לילדנו..)
דוגמה: ילד מבקש מאימא שלו, משהו שגם אחיו או אחותו קיבלו.
"גם אני רוצה, למה רק הוא?"
בשלב הזה, חשוב ללמד את הילד להגיד,רק מה הוא רוצה, לא לדבר על האחר.
זה שהוא מדבר על אחרים, מה הם קיבלו, לא מקדם אותו בכלל.
הדבר היחיד שיעזור לו בחיים זה להגיד מה הוא רוצה, בצורה ברורה ומדויקת.
אני רוצה …כל השאר, לא משנה בכלל, זו נקודה ממש חשובה ללמד את הילדים.
לגבי תלונות, כדאי ללמד את הילדים, שאין צורך להתלונן, כדי להגיד מה רוצים.
או להאשים, לתרץ תירוצים, לבכות, להתמסכן, להיעלב, לעשות פרצופים, ומניפולציות למינהן..
ללמד אותם להגיע ישר למה שהם רוצים, מבלי ללכת בהרבה דרכים עקומות ולא רלוונטיות, שגם גורמות לאחרים פחות להקשיב להם בדרך. אל תרחמו על הילדים תעזרו להם לגדול, תנו להם כלים.
כל ההצגות הנ"ל נולדות כדי למנוע, מהתשובה לא, להגיע.
בעקבות זה, נלמד את הילדים איך מתמודדים עם התשובה לא.
כאימהות, עלינו להבין, שהסעיף הזה, חל גם עלינו, אנחנו משמשות דוגמה.
כשהילדים אומרים לנו לא, דוגמה: לא רוצים לזרוק את הזבל,
כדאי מאוד שלא נתנפל עליהם, נספר להם כמה אנחנו עובדות, וכמה עוד נשאר לנו לעשות.
זו גם סוג של מניפולציה, כדי שהאחר/ הילד יגיד כן.
ההקשבה לילד, היא מתוך תשומת לב לדברים הבאים:
מה הוא אומר, איך הוא אומר, כמה ישר הוא מגיע לאן שהוא רוצה.
מה הוא באמת שואל, מבקש או רוצה, איזה כלי חסר לילד.
מה אנחנו בוחרות ללמד את הילד כרגע?
זו אומנות, לדעת לסנן, מתוך המילים של הילד, מה הוא רוצה באמת.
זו אומנות נרכשת, רוכשים אותה, על ידי הניסיונות להשתמש בה, בתוספת המודעות לעצמנו כמובן.
כמו שריר, ככל שמתאמנים הוא מתפתח, כך כל המיומנויות האחרות הקיימות בעולם.
הכל ניתן לפיתוח.
אל תתייאשו, זה מתפתח בהדרגתיות נפלאה, בקצב שלנו. הכי חשוב זה להבין קודם את הרעיון.
קודם אנחנו צריכות להאמין בערך שאנחנו רוצות ללמד ושהוא יהיה חלק מאיתנו, אחרת לא נצליח להעביר אותו לילדים.
אם אנחנו מסתובבות בעולם מפוצצות תלונות, יהיה קשה לנו מאוד ללמד את הילדים לא להתלונן, וגם אם נטרח לעשות זאת זה לא יעזור.
כנ"ל אימא שנעלבת, יהיה לה קשה ללמד את הילדים שלה חוסן נפשי.
או אימא שמפחדת מאוד מכל מיני דברים, יהיה לה קשה ללמד את הילדים שלה לחיות מתוך ביטחון… ועוד..
בנוסף אנחנו צריכות ללמד את הילדים שלנו כישורי חיים.
לבשל, לסדר את הארון, את החדר, לחיות מתוך נקיות, לאפות, להתייחס נכון ללימודים (לא לקחת את הלימודים שלהם עלינו), להתייחס נכון לעצמם, לחברים, לחיות בשמחה, לא להתלונן, לא לוותר על עצמם, להיות הם, ועוד מלא שלא הזכרתי כאן..
מה שאנחנו מלמדות אותם, יישאר איתם לנצח, אבל לא בטוח שהם יוציאו את זה לפועל מיד.
שם אנחנו צריכות סבלנות ואמונה, סבלנות לאפשר לילד להגיע אל הערכים שלימדנו אותו בקצב שלו, ולא לצפות שהוא יתנהל כמו מבוגר, או כמונו למשל בגיל 5,6,7 לא משנה.
ואמונה שהוא יגיע ויצליח, וישתמש בערכים שלימדנו אותו, אמונה בילד שככל שהוא יגדל הוא יוציא לאט לאט יותר יכולות, אפשר גם להתפלל על זה. אבל אין ספק שצריך סבלנות.
ההגדרה של אימא זה מגדלת ומלמדת- עוזרת לילדים שלה לגדול (לא רק פיזית),על ידי שהיא מלמדת אותם כל מה שהיא לומדת בעצמה בדרך..
בהצלחה רבה..
אני כאן בכל שאלה..
רחלי מדמוני- אויר לנשמה