נבהלתי בטירוף מהתפנית בחיי,

אבל לא נורא זו יכולה להיות תפנית קטנה סך הכל,

אני יעשה הפלה.

בניגוד נוסף לרצון של בן הזוג שלי שנתחתן ונלד ילדים.

תכננתי להתחתן בגיל 28, אף אחד לא בדיוק שאל,

וסטייה של 10 שנים זה קצת מוגזם לא?

הלכתי למרפאה ליד הבית שלי, התחלתי את כל תהליך ההפלה,

תור, וועדה וכל המשתמע.

כשסיימתי יצאתי החוצה, עצבנית, מפוחדת, ממורמרת

ובעיקר לא מאמינה על מר גורלי.

בחוץ חיכו לי וכנראה לא רק לי, אגודת אפרת.

הם ניסו לגשת לשוחח איתי ואני ביטלתי אותם בהינף יד והמשכתי ללכת.

לעומת זאת בן זוגי שהיה אז, עצר, שוחח איתם והסביר את כל מה

שהם היו רוצים לשמוע מכל גבר.

שהוא בעצם דווקא רוצה.

הוא ביקש שאקשיב להם רגע,

ומכאן ואילך חלה תפנית שהשפיע על כל חיי עד עצם היום הזה.

הם טענו שהפלה זה רצח, והראו סרטים מה קורה לעובר בזמן הפלה.

וכיוצאת חלציו של בית דתי, מוסרי, ערכי,

רחמנית מטבעי, שעוד לא הספיקה לבחון

מה נכון לה ומה לא. בתוספת לחצים אוהבים מבן הזוג,

הורים שעוד לא יודעים ושום קשר לחלומות האישיים שלי.

נכנעתי.

אין לי ברירה, אני חייבת להתחתן וללדת.

מיותר לציין שעשיתי את כל זה רדומה רגשית

ונפשית מוכת הלם ואבל על כל מה שהשתבש

בצורה דרמטית ואלימה כל כך.

ההורים שלי מוכי ההלם שיתפו פעולה,

כמו שרק אנשים טובים בסדר גודל שלהם יכולים.

בן הזוג היה טוב, אוהב ומכיל,

כל האנשים מסביבי הרימו גבה, אבל קיבלו והמשיכו בחייהם כמו כל דבר מפתיע שהופך לשגרה.

ורק אני הסתובבתי בעולם אבודה.

בשלב הזה של חיי הייתי בכיתה י"ג בדרך להיות הנדסאית תעשייה וניהול בבית הספר שלמדתי בו בתיכון.

כך שהלכתי ותפחתי בתוך סביבה של נערות סטודנטיות משוחררות מכל עול.
חלקן חברות שלי מהתיכון שלא הבינו ובצדק, מה עשיתי לעצמי בגיל כל כך צעיר.

אני לעומת זאת החזקתי תדמית של חזקה מבחוץ,

משחקת את המשחק שזו הבחירה שלי ואני בסדר גמור עם זה.

מה שגרם לפער גדול בין הפנים לחוץ ואיים להתפוצץ בכל רגע נתון.

כשילדתי לא הבנתי בדיוק מה קורה לי,

רק שמעכשיו אני לא לבד יותר ותמיד אדאג לילדה הזאת.

בשלבי ההורות הראשונים שלי,

בכיתי את חיי בלילות על הפער ביני לביני,

על הפער בין בנות גילי לביני,

על הפער בין הבחירות של הצעירים סביבי לחוסר הבחירות שלי,

על הפער בין הרצוי למצוי,

על הפער בין הסטודנטית שאני, לחלב שמטפטף לי

על החולצה בצורת שני עיגולים באוטובוסים בדרך הביתה.

אבל במקביל גם בחרתי לעשות את כל מה שלא ידעתי

כדי לנסות לגדל את הילדה שלי בשפיות,

כדי לחזור למשקל שלי,

כדי להביא כסף הביתה,

כדי לסיים רישיון נהיגה,

כדי להמשיך ללמוד,

כדי לחיות בזוגיות,

והחיים שהתחילו על 100 קמ"ש,

גרמו לי למצוא כוחות בתוכי,

להצליח למרות הכל לחיות כמו שאני רוצה.

התפנית הבאה דרמטית לא פחות, לא איחרה לבוא..

או יותר נכון המפץ הגדול בעקבות כל מה ששמרתי בבטן

התפוצץ וטרף את הקלפים שוב.

על כך בפרק הבא..

בתמונה זאת אני והילדה והמדוברת..