שימו לב לכתבה הבאה, כתבה גאונית על הקשר בין גוף נפש..
תקראו עד הסוף..
הרופא מתאר במדויק, כולל דוגמה איך משברים נפשיים לא פתורים יוצרים מחלות.
העתקתי לכם את הכתבה אחרי שראיתי שהקישור לא ממש עובד…
אתה קרדיולוג בהכשרתך. מה לרופא מערבי ולטיפולים אלטרנטיביים?
למדתי רפואה באיטליה ועשיתי התמחות בקרדיולוגיה. אבל כבר במהלך הלימודים הטרידה אותי השאלה איפה הנשמה של הגופה שאנחנו עובדים עליה בשיעורי אנטומיה. חבר שלי, סטודנט, אמר לי מה זה נשמה? זה רעיון פרימיטיבי. יש תהליך ביוכימי ואלקטרומגנטי שנותן חיים. כשזה מתקלקל זו מחלה וכשזה מפסיק זה מוות. אמרתי לעצמי – כל מיליארדי האנשים שמאמינים בקיום של נשמה טועים? איך זה יכול להיות?
איך אתה מבין את הרצון שלך לעסוק בשאלה הזאת? ודווקא בעת לימודי הרפואה, ששוללים את הממד הזה.
זה כנראה מה שמשך אותי. וגם אולי בגלל התרבות הערבית שממנה אני בא. זו תרבות שכן מאמינה ברוחות, בשדים, במלאכים, בנביאים – למרות שבזמן אמת, כילד וכנער – לא האמנתי.
היית צריך ללכת עד נקודת הקיצון השנייה כדי להאמין.
כן. אז האמנתי שהמדע זה האמת והם יודעים את הכל, ורק בורים פונים להיבטים מיסטיים כדי לזכות בהקלה. כסטודנט התחלתי לקרוא ולהתעניין בהיפנוזה, בעזרת ספרים שקראתי לימדתי את עצמי להפנט, והתחלתי לראות דברים שאין להם הסבר מבחינה מדעית.
מה למשל?
עשיתי היפנוזה לחברים, במעונות. יום אחד נתתי פקודה פוסט היפנוטית לבחור שהיו לו יבלות ויראליות בידיים. למדנו באותה תקופה מיקרוביולוגיה, למדנו שיבלות זו מחלה ויראלית. אבל עשרה ימים אחרי ההיפנוזה, כל היבלות נעלמו. אמרתי, “איך זה נעלם בלי תרופה?” התחלתי לחפש תשובה. מה שמצאתי היה אפקט פלסבו. אבל אף אחד לא ידע איך בדיוק זה עובד. אומרים “זה מהראש”. אבל איך הראש עובד כדי לרפא? ואם אפשר לרפא יבלות למה אי אפשר לרפא אסתמה? או גידול סרטני בשד?
זה מנגנון מדהים, פלסבו. במלחמת העולם השנייה, כשלא היה מורפיום, הזריקו תמיסת מלח לפצועים.
זה באמת מדהים. בעבר, בברית המועצות, היו עושים ניתוחי לב לאנשים שהתלוננו על כאבים בחזה אבל מצבם היה תקין. פשוט היו עושים חתך וסוגרים, והאנשים היו מבריאים. לא פעם נתקלתי בעולים מברית המועצות עם צלקת באזור החזה, ואחרי שעשיתי להם את הצנתור, ראיתי שאין שום חסימה ושום מעקף. ככל שחיפשתי גיליתי שלרפואה פשוט אין תשובות על דברים בסיסיים. מה זה חיים? אז יש שיגידו שחיים זו שרשרת של ריאקציות כימיות בתוך התא. אבל אלו החיים?
זה הסבר מאוד רדוקטיבי.
מאוד. אבל זו ההתחלה שבה התחלתי לפתח את השיטה שלי, השטיפה האנרגטית. התחלתי להתעניין ברפואה הודית, ברפואה סינית, והגעתי לפרדיגמה הוויטליסטית, שלפיה קיים סוג מסוים של אנרגיה שמחיה את הגוף הפיזי.
כמו צ’י.
כמו צ’י או פראנה. אבל למה לא מלמדים אותנו על זה באוניברסיטה? המשכתי לחקור והבנתי שזו המשימה שלי. שאני חייב להבין הכל עד הסוף.
מה לשיטתך לקוי באופן שבו לומדים ומיישמים רפואה מערבית?
ברפואה אנחנו עוסקים רק בהשתקה של סימפטומים. ארגון הבריאות העולמי הגדיר מצב של בריאות כרווחה שלמה – גופנית, נפשית וחברתית. ומה אנחנו עושים ברפואה? בדיוק הפוך מההגדרה הזאת. אנחנו רק רוצים שלא יהיה כאב. יום־יום מגיעים חולים לחדר המיון ומתלוננים על כאבים בחזה. כשאנחנו בודקים, אנחנו רואים, אפילו בצנתור, שהכל תקין. אבל הבן־אדם ממשיך לסבול, הוא אומר לי, “דוקטור, יש לי כאבים בחזה”, ואנחנו אומרים לו הבדיקות בסדר, זה שום דבר.
אבל מה כואב לו?
הנפש. הנפש כואבת הרבה לפני הופעת המחלה הפיזית. זה איתות, כמו מנורה שמהבהבת לפני שהאוטו עוצר. אבל מה אנחנו עושים? מכסים את הנורה. במקום לשאול מה יש מאחורי הסימפטום, למה כואב לי.
אז מבחינתך הרפואה צריכה לנקוט גישה הוליסטית. לא להפריד בין גוף ונפש. זה ריאלי?
אני עושה את זה, ואין סיבה שאחרים לא יעשו זאת גם. אני חושב שהדבר הבסיסי אצל רופא צריך להיות סבלנות, אהבה לזולת ורצון לחפש ולהבין לעומק את הדברים ולא רק לכסות שטחית.
זה אוטופי. להרבה רופאים יש בעיה בסיסית ביחסי האנוש.
אני רואה הרבה קולגות שלי שהיו רוצים להתנהג אחרת, אבל המערכת מאלצת אותם לעמוד בקצב. לבדוק חולה כל עשר דקות. מה יכול החולה להגיד בעשר דקות? זה פס ייצור. הבדיקות חשובות יותר מהחולה ואם הן אומרות שאתה בסדר, אז אתה בסדר. אבל החולה רוצה מישהו שישמע אותו, שיעזור לו להבין את הכאב שלו, למה אנחנו לא מקשיבים למצוקות שלו? רוב הטיפול שאנחנו עושים לאנשים זה פסיכולוגיה. אם הקשר שלי עם החולה לא טוב, אני יכול לתת לו את כל התרופות בעולם, והוא לא ירגיש טוב.
לא ירגיש טוב או לא יחלים?
הוא לא יחלים. תרופות לא מרפאות אף פעם.
ואת זה אתה אומר לי בתור רופא. תרופות לא מרפאות.
לא. בן אדם שיש לו בעיה עם לחץ הדם, ואני נותן לו תרופה לאיזון, לא מחלים. הוא הופך לחולה כרוני. תלוי בתרופות האלה כל החיים. אני לא מרפא כלום. אין ריפוי. יש טיפול אבל אין ריפוי.
זו אמירה מאוד רדיקלית.
נכון. ועל זה בדיוק אנחנו צריכים לתת את הדין. מה אנחנו עושים בדיוק בזה שאנחנו מטפלים בסימפטומים? האם זה מספיק? מספק אותנו? אותי אישית זה לא מספק.
כל הכאבים בעיניך נובעים מהנפש?
אין מחלה אחת בעיני שלא תלויה בנפש. לא קיים. אנחנו מגיעים לרופא כשהבעיה כבר מופיעה בגוף. בן אדם מגיע עם בעיה בעורקי הלב. מה אנחנו אומרים? זה משום שיש לו כולסטרול גבוה. אבל אם אין לו כולסטרול גבוה? אז זה בטח לחץ דם. או שהוא סוכרתי. אבל הוא לא. ואז אנחנו שואלים אותו, “אבא שלך היה חולה לב?” והוא עונה שכן. “אהה”, אנחנו אומרים. “אז זה תורשתי”.
ובשיטה שלך, מה היית שואל אותו?
אני יודע היום שבן אדם שבא אלי עם מחלת לב עבר משבר פרידה שלא עוּבּד כראוי. זה יכול להיות לפני שנתיים ויכול להיות לפני עשר שנים.
אבל כולנו עוברים משבר כזה.
נכון. אז את אומרת שכולנו נחלה במחלת לב.
כן. והסטטיסטיקה היא לצד שנינו, אני חושבת.
יפה. אבל כשאני עומד מול חולה בחדר הצנתורים, ואומר לו איזה משבר הוא עבר ובאיזו שנה זה קרה, זה מתחיל להיות ספציפי.
איך אתה עושה את זה?
בהתחלה הייתי עושה את זה בטכניקת העפעוף. הבן־אדם מולי בדמיון, אני מדמיין את הקיבה שלו, שם יד בתוך הקיבה ושואל “יש אולקוס?” כשאני נוגע בחלק שיש בו אולקוס, הוא יעפעף. אם אין לו אולקוס, הוא לא יעפעף.
למה הוא יעפעף כשאתה מדמיין שאתה נוגע בקיבה שלו?
משום שהוא נכנס לרזוננס (תהודה), עם השאלה שלי. הבנת?
לא.
בצד של החולה יש מצב. בצד שלי נשאלת שאלה. אם המצב והשאלה דומים, נוצר ביניהם הדהוד. כשאני שואל יש אולקוס? אני מדמיין אולקוס. אם לבן אדם יש אולקוס אני נכנס להדהוד איתו והוא מתחיל לעפעף. כאן אני נכנס למישור שהוא לא פיזי, ואפילו לא נפשי.
אז מה הוא?
הוא קוואנטי. אני העמקתי בזה והבנתי את מהות המישור הקוואנטי. גם בפיזיקה המישור הזה הוא יותר פילוסופיה מאשר מדע. יגידו לך “עט יכול להיות כאן, הוא יכול להיות שם, הוא יכול להיות בכמה מקומות בו זמנית ואין דרך לדעת איפה הוא באמת. אני יכול להגיד לך רק ברמה של הסתברויות”. עד כדי כך, שפיזיקאים הגיעו למסקנה המוטעית שהכל מקרי במישור התת־גרעיני. כלומר, אין סדר והכל אקראי.
אבל אתה לא חושב כך.
לא. זה מתמטי מדויק. אחרת איך פרח יכול להיראות כמו פרח, עם הצבע והצורה והריח שלו? בנקודה מסוימת בתוך המולקולות התחיל סדר. אני לא יכול להתחיל סדר מאי סדר.
כי אז שום דבר לא היה דומה לשום דבר.
נכון. פיזיקאים שאלו את אותה שאלה. איינשטיין דיבר על hidden variables. משתנים נסתרים שאנחנו לא מבינים אותם. דיוויד בוהם, הפיזיקאי, אמר שיש שני סוגים של סדר – נסתר ונראה לעין. את הסדר הנסתר אי אפשר לראות או למדוד, אבל הוא בא לידי ביטוי בסדר הנראה לעין. כמו בביטוי של איינשטיין. אלוהים לא משחק בקוביות.
ומה נסתר מעיניך? כשאתה מביט בחולה, מה אתה רואה בעצם? מה אתה רואה כשאתה מסתכל עלי עכשיו?
אני רואה את המציאות העמוקה שלך. אני רואה את החולשה שיש לך בכליות. את חוסר השינה שלך. את הפחדים. כשאני מסתכל על בן אדם אני רואה את ההתנהגות שלו, האופי שלו, מה הוא צריך, מה הוא מקבל, איזה משברים עוד מחכים לו בחיים.
ואז אתה מטפל בו בשטיפה אנרגטית? מה זה בעצם?
זו הטכניקה הטיפולית. משבר נפשי לא פתור יוצר דיסוננס במערכת. אני דוחה מעלי דבר מסוים. יש משהו מאיים, והדבר המאיים הזה גורם לי להרגיש לא טוב, משום שהתדר של האנרגיה בשדה מסביב, שאני מכנה אותו נשמה, מתחיל להיות לא תואם לתדר של הגוף. מה זה גוף פיזי? אנרגיה בתדר מסוים. עכשיו, אם התדר של השדה מסביב לא תואם לתדר של הגוף, מתחיל destructive interference. התאבכות גלים הורסת. גל הורס גל ומשנה את התדר של החומר. ברגע שהתדר של החומר השתנה, המבנה והפונקציה שלו משתנים. הכל תלוי בתדר.
אני אנסה לפשט את הטענה – אם קיים דיסוננס בין הרצון או הדרך של האדם לבין הנסיבות או התנאים, זה מתבטא בסוף בפגיעה אורגנית בגוף.
נכון. אבל להרבה אנשים יש הרבה משברים. אז למה לא כולם חולים? משום שכדי שתהיה מחלה אנחנו צריכים שני תנאים: הראשון זה הסטרס שנוצר בעקבות משבר. או אפילו סטרס יומיומי כרוני ללא משבר. השני זה מצב אנרגטי נמוך, כלומר מערכת ההגנה אינה מסוגלת להתמודד עם הגירויים הפנימיים או החיצוניים בצורה יעילה ואז מתחיל אפקט הדיסוננס להשפיע על הגוף.
תוכל לתת דוגמה קונקרטית לדיסוננס כזה, שמתבטא בגוף?
אשה שנמצאת במשבר בזוגיות. רבה הרבה עם בעלה. הרגש הזה צורך אנרגיה. האנרגיה באה על חשבון משהו. מאיפה היא תבוא? מהמקום שבו התדר של אותו משבר דומה בגוף. במקרה הזה מדובר בשד הימני. אם היא מפנימה את הרוגז והכעס לאורך זמן מופיעה בתוך השד מעין התכווצות. או ציסטות. אם היא מפרקת ומרוקנת יותר מדי אנרגיה על המשבר עם הבעל תאי השד נחלשים, ואז הם יכולים לרדת מתחת לסף מסוים שמוגדר, מבחינה רפואית, מתחת ל–36 מיליוולט, שזה פוטנציאל הממברנה. בכל תא, לא חשוב איזה, כשהוא יורד מתחת לפוטנציאל הזה, התאים מתחילים להתרבות, כי הם מרגישים שיש סכנה קיומית. לזה אנחנו קוראים גידול סרטני. החולה לא מת מהסרטן, הוא מת מהסיבה שגרמה לו את הסרטן.
מפחיד.
להפך. זה מאפשר לנו להתמודד עם זה. אני עובד על זה עכשיו, אני בונה מכשיר שמודד את רמת המתח והחיוניות שלך ומגדיר לך בדיוק את רמת הסיכון של האנשים הבריאים, לכאורה, הרבה לפני שיגיעו להיות חולים. אני מזהה מי מביניהם בסיכון וצריך להשקיע מאמצים על מנת למנוע את המחלה. ואז אני מתערב כדי לתקן את הדיסוננס הזה בין המצב הפסיכואנרגטי לבין הגוף הפיזי. השטיפה האנרגטית היא אינטראקציה ביני לבין החולה, אינטראקציה של שדה מגנטי מול שדה מגנטי. האנרגיה מתחילה לזרום ואז היא נתקעת ונתקלת באותם קשרים שיש בהם דיסוננס, וכשהיא נתקעת שם האדם מתחיל לחוות את המשבר שגרם לו לדיסוננס הזה, בין אם הוא התרחש לפני שנה, לפני 30 שנה או בבטן אמו.
אבל איך אפשר לדעת אם יש דיסוננס? איך מישהו יכול לדעת מה הייעוד שלו?
מאוד פשוט. אם את עושה מה שאת אוהבת ואת מרגישה מאושרת, זה שייך לייעוד שלך.
אתה מכיר מישהו מאושר, חוץ ממך?
אני מכיר המון. יש הרבה אנשים מאושרים, בפרט אלה שהבינו שהחומר הוא לא מטרה אלא אמצעי כדי להתקדם, להתפתח, ללמוד דברים חדשים ולהיות יותר יעילים לאחרים. אני יכול להיות הרופא הכי גדול בעולם, אבל אם אין לי אף חולה, אני לא שווה כלום. אם אני לא משתמש בידע שלי כדי לתרום לאחרים, אני לא אהיה מאושר.
כמו עקרון ההתהוות ההדדית/המותנית.
נכון. יפה. אנחנו נתקלים בכל מיני מכשולים ובעיות, שהם גירויים, כדי להתקדם. הבחינות שלנו בחיים מכריחות אותנו לעשות שינויים. כשטוב לי אני לא עושה שינויים. כשלא טוב לי אני מחפש איך לצאת מהמצב שלי. כל עוד אני לא מוצא את הסיבה האמיתית שבגללה באתי לחיים, אני חי באשליה של הנצחיות. אני חושב שאני נצחי ואני צריך להנציח את הצאצאים שלי ואת הטריטוריה שלי, ואז יש לי ציפיות כדי לספק את הצרכים שלי, ואיפה שיש ציפיות, יש אכזבות, ואיפה שיש אכזבות יש סבל. אלה לא המילים שלי.
אלה המילים של בודהה.
כן. אז אם אני עדיין תלוי בדבר ואני חושב שאני צריך להילחם בשביל לשמור עליו, אז לא הבנתי בשביל מה באתי לחיים.
אני רואה בסרטונים את התגובות של האנשים שעוברים את השטיפה האנרגטית. הם בוכים, צועקים, משתוללים. זה לא מפחיד אותך?
לא. הפוך. אני שמח שהבן־אדם סובל, משום שאני יודע שהסבל הזה פשוט יוצא החוצה. החיים שלנו הם הרבה מעבר לכאב ראש ולסטנטים בלב. הרבה יותר עמוק. אני רואה את זה יום־יום אצלי. את יודעת איזה צעקות אני שומע כאן? מזל שכשאני עושה את הטיפול כל המשרדים כבר ריקים.
מה אתה חושב על המחלות שלך?
איזה מחלות?
אתה לא חולה אף פעם?
הייתי חולה. היו לי כאבי ראש כרוניים ובעיות בשקדים. היתה לי מחלת רנו, מחלה שבה הידיים הופכות ללבנות לגמרי, האצבעות מתנפחות. מבחינה רפואית אין לזה ריפוי.
ומה חשבת בזמן אמת? כשהיית חולה? מה הבנת?
לא הבנתי. את יודעת כמה פניצילין קיבלתי, בזריקות? אינסוף. לא הבנתי שום דבר. כשהתחלתי לשאול את השאלות הנכונות התחלתי לקבל תשובות והיום אני יודע שאם אני מבין מה הנורה המהבהבת רוצה להגיד לי, אני יכול לתקן.
אז אם התנאים והנסיבות מייצרים את המחלה, אפשר לנסות לחשוב ולהבין למה בעידן הזה, נגיד, הפכה מחלת הסרטן לכל כך נפוצה?
שני דברים השתנו. ראשית, אנחנו כמעט שלא עושים פעילות גופנית. שנית, האוכל שלנו מאוד מעובד. אף על פי שהוא מכיל את הפחמימות והחלבונים והשומנים שאנחנו צריכים, חסרה בו החיוניות שנמדדת בעד כמה המזון מכיל אנטי אוקסידנטים. וכשאנחנו אוכלים אוכל מעובד ומתועש, למרות שהוא טעים, אנחנו מכניסים למערכת פחות מדי אנרגיה לנטרול הרדיקלים החופשיים. התוצאה היא שאנו נפטרים בשתן מיותר אנרגיה מאשר שאנו מכניסים. ואז אנחנו מאבדים את החיוניות. המקום הכי חלש במערכת שעברה משבר שהחליש את האזור הזה, מפתח גידול סרטני. האנרגיה ממשיכה לרדת, והאיבר השני הכי חלש מפתח גידול סרטני. ואז אנחנו אומרים שזה גרורות. אין גרורות.
אתה לא יכול להגיד דבר כזה. אין גרורות?!
עשו מחקר בסקנדינביה, בדקו אנשים שקיבלו עירוי דם מאנשים שבדיעבד התברר שהיו להם גידולים סרטניים עם גרורות. עכשיו, המחשבה היתה שאם יש גרורות, ודאי יש תאים בדם, ואם יש תאים בדם אז ברור שלקחו תאים סרטניים. בדקו. אף אחד לא חלה בסרטן. כלומר, התפיסה שלי את הגידול הסרטני היא כזו: כמו שבמדינות נחשלות, כשאין מזון ומים, עושים יותר ילדים, בגלל ההישרדות – ככל שהתנאים הסביבתיים קשים יותר, ההתרבות עולה.
אתה טוען גם שחיסונים אחראיים לעלייה במקרי הסרטן.
בטבע יש מנגנונים שתפקידם לשמור על איזון. ברגע שיש תאים חלשים בגוף, הם פותחים את הפתח לווירוסים או פטריות והם נוגעים אך ורק באותן רקמות חלשות. וירוס לא יפגע ברקמה בריאה. הוא מזהה רקמה חלשה והורס אותה, ואז הוא מאפשר לרקמה הבריאה להישאר בריאה. אנחנו מונעים את המנגנון הטבעי הזה. זה כמו שהיינו מונעים מפטריות וחרקים לאכול את העצים שנפלו ביער. מה קורה? היער הוא ערימה גדולה של עצים מתים שלא מתפוררים, שמתחילים להפריע לעצים הבריאים. מה קורה בסרטן? אם אני לא מוציא את התאים החלשים, יש להם סיכוי להפוך לתאים סרטניים.
בגלל שהחיסונים מונעים את הברירה הטבעית, יש יותר מקרי סרטן.
כן. הסרטן זה ניסיון של התאים לשרוד, לא למות.
אתה קרדיולוג בכיר בבית חולים. כשבא אליך חולה, אתה עושה משהו שונה?
לא. בבית החולים אני מתנהל בדיוק כפי שהייתי אמור להתנהל בבית חולים. אני פונה אישית ומדבר ומתעניין, כמו שאני חושב שצריך, אבל אני לא עושה שטיפה אנרגטית או אבחון אנרגטי. לפעמים החולה עצמו אומר “דוקטור, אני לא רוצה מזה, אני רוצה מהדבר השני”. הם לא יודעים מה אני עושה אבל הם שמעו.
איך הקולגות שלך, הרופאים, מתייחסים אליך?
מכבדים אותי. אני לא מנסה לשכנע אף אחד בשום דבר. מקבל את הדעה שלהם. יש לפעמים מין פחד מזה שאני עושה דבר שהם לא יכולים לעשות. למרות שאת מה שאני עושה כל אחד יכול לעשות.
איך זה יכול להיות?
כל מי שאוהב לעזור ויש לו את הרצון ללמוד לעזור יכול לעשות את זה. יש לך אהבה, יש לך רצון לעזור לאחרים – אין כאן איזה טאלנט מיוחד. זה דבר בר ביצוע ובר למידה. זה מתמטיקה. מתמטיקה לומדים, נכון? אני מלמד את זה כבר משנת 94’.
אתה מטפל גם ברופאים?
בוודאי. אם יש להם או לבני המשפחות שלהם בעיה, מתחיל העניין של הפרוטקציה. תעשה לי טובה. תקבל. מנהלי מחלקות מתקשרים. כשזה מגיע אליהם הם מאמינים. לפעמים הם גם אומרים, “אני לא מאמין, אבל תעשה לי טובה, תקבל אותי”.