איך הדברים צריכים להיראות מבחינתנו ואיפה אנחנו..

מכירות את זה שיש לנו תמונה בראש, איך הדברים צריכים להיות ולהיראות,
בזוגיות, עם הילדים, בבית, בעבודה.
אבל בפועל זה לא נראה כמו בציור או בתמונה שלנו,
אז אנחנו מתאכזבות, כועסות ומגיעות למסקנה שמשהו לא בסדר איתנו,
עם הילדים שלנו, עם בן הזוג, עם החיים, עם ההורים שלא חינכו אותנו ככה ועוד..
ואפילו שהמשוואה הזאת- רדיפה אחרי איך זה צריך להיות, לא עובדת,
אנחנו ממשיכות לרדוף ולנסות לעשות הכל כדי שזה יקרה.
אפשר לצלם אותנו לפני ואחרי..
לפני שהתמונה התפוצצה לנו בפנים.
ואחרי שעשינו הכל כולל הכל,
ואנחנו כבר מרוטות ועצבניות כי מה שרצינו לא קרה בעליל,
או קרה בחלקיות אבל מרוב שאנחנו מתוכנתות ורוצות משהו ספציפי,
אנחנו לא רואות את מה שכן קורה בצורה כזו או אחרת.
ולמרות שזה קורה לנו כל שבוע, אנחנו ממשיכות לרדוף אחרי ציורים ותמונות,
למרות שאנחנו לא משיגות אותם.. (או משיגות אותם בשן ועין, אותו דבר..)
ההתנהלות בחיים שלנו צריכה להיות אחרת לגמרי..
אנחנו מוכרחות להבין שלמעשה קיבלנו חיים,
אבל כל מה שנמצא בתוכם זוגיות, ילדים, עבודה, קשר עם עצמנו ועוד..
נמצא במצב גולמי ואת הכל צריך לטפח, סעיף סעיף ורק אז זה מתפתח ונמצא בפועל בחיים שלנו..
אני שומעת מלא נשים שמצפות "לדברים בסיסיים" בקשר הזוגי,
כמו שיבינו אותם, יתמכו בהם, יקשיבו להם, יהיו שיחות משמעותיות,
בעוד שאם לא בונים את זה זה לא מגיע באופן טבעי.

הנה כמה דוגמאות קלסיות לציורים ותמונות בחיים שלנו,
שאנחנו מצפות שיהיו שם באופן טבעי,
כשבפועל צריך לעבוד, לחקור, להבין, לשחרר, לא להשוות, לזרום,
לשים מטרות ואז לאט, עם הרבה תשומת לב לכל פרט,
להתחיל לטפח כל דבר ולהגיע אל המטרות הנשגבות של החיים שלנו.
ואני בכלל מאמינה ומעדיפה לזרום עם מה שיש ולראות בזה את הטוב,
מאשר לצפות, לפעול בעשיית ייתר, לרדוף אחרי משהו, שלא בטוח שהוא הכי טוב.

רדיפה אחרי ציורים ותמונות..

1. ארוחות משפחתיות..

   ארוחות משפחתיות הן קרקע פורייה לציפיות וציורים בראש, איך זה צריך להיות,
   ומה שמדהים זה שככל שההשקעה שלנו בהכנות לארוחות עולה,
   ככה הציור איך זה צריך להיראות, יותר מתגבר,
   וגם מתנפץ ביתר חוזקה, כאילו זה לא קרה גם שבוע שעבר..
   (שלא לדבר על חגים, ואירועים לא שגרתיים..)
   כאן ברור לי שהחיים הם לא תכנית כבקשתך,
   ואני שמחה על ההזדמנות לשבת עם המשפחה שלי,
   אבל מה שקורה בפועל, עם זה אני עובדת להבא.
   לא בהקשר לרצונות שלי,
   אלא בהקשר להתפתחות שלי,
   אני רואה מה בפועל צריך מבחינתי כדי להיות יותר רגועה, שמחה ונינוחה עם מה שקורה.
   עידוד, הקשבה, שחרור,לפעמים גבול ברור,
   כדי שאני אוכל לחיות עם מה שקורה בשלום,
   ולא להיות מוקפצת וסובלת כל 5 דקות כי מה שאני רוצה לא קורה.
   אני לא המרכז ודברים לא צריכים להתנהל לפי מה שאני חושבת,
   אבל אם יש משהו שאני רוצה להביא להוסיף אני חופשיה לעשות זאת.

   

2. זוגיות..

   מה שיש לנו בראש ומה שקורה בפועל זה כמו שמיים וארץ..
   או יותר נכון כמו ספינת אהבה, והקרחון שהיא מתנגשת בו..
   40 שנה לוקח לנו לצאת מזה או להבין שזה עובד לגמרי אחרת..
   לא יודעת מי אשם בזה, תעשיית הקולנוע, מה שראינו או לא ראינו בבית,
   מה שאנחנו חושבות שיש בדשא של השכן והשכנה,
   או הבורות הרגשית שאנחנו סובלות ממנה..
   מה שבטוח זה, שאף אחד מהסעיפים האלה לא תרם..
   גם כאן ברור לי שנכנסתי לזוגיות גולמית, ועכשיו כל מה שאני ארצה,
   שיהיה חלק מחיי הזוגיות שלי אני מתקדמת אליו לאט לאט.
   יש את הטוב שלי ואת הטוב שלו,
   מה שלא עובד או לא קורה, או מפריע לי מאוד,
   אני רוצה להתמודד איתו.
   אין את מי להאשים, וההאשמות רק עושות את הסיפור גרוע יותר,
   צריך לקחת סעיף סעיף בזוגיות שלא עובד כמו שאנחנו רוצות ולהתפתח בו.
   בהתחלה אני מתפתחת בו עם עצמי, מבינה מה לא עובד,
   איך אני חלק בזה, מה החלק שלי, מה המטרה, איך מתקדמים בה,
   ואז מתחילה להביא את זה בפועל לשטח הזוגי.
   אבל אי אפשר לצפות שדברים יגיעו בלי שעשיתי בשביל זה משהו,
   זה יכול להיות גם תובנה שאני לא מאשימה אלא פועלת, מביעה, מדברת,
   משתפת, מספרת לאן אני רוצה להגיע ועוד..
   

3. איך ילדים צריכים להתנהג..

   איך ילדים צריכים להתנהג, על זה אפשר לכתוב מגילה..
   כאן יש לנו בנוסף לציורים, תמונות ודמיונות,
   גם השוואות עם ילדים אחרים,
   מחקרים,
   סיפורים של אימהות על הילדים שלהם,
   הציפיות והציורים של הסבים והסבתות,
   חילוקי הדעות עם הבן זוג..
   מגילה כבר אמרתי..?
   כשפועל כל ילד זה סיפור אחר לגמרי,
   כל ילד זה מסע אחר גם שלי וגם שלו,
   לכל ילד צריך להתחבר מחדש, לנסות להבין אותו מחדש,
   ליצור איתו קשר מחדש, לראות איך אני משוחחת איתו, פועלת מולו,
   וזה מסע ארוך וגדוש פרטים שהתוצאות הם ממני והלאה..
   אני רק יודעת להיזהר מאוד מהשוואות, חיקויים, קטלוגים, מלחמות,
   ציפיות, אכזבות ואת כל זה לעשות בשם החינוך..
   משתדלת לאהוב ולהאמין בי ובילדים ולתת כלים לעצמי וילדים.

   

4. 20:00 בערב בית שקט ונקי..

   20:00 בערה זה לא קו סיום.
   אם כל היום לא היה לנו את עצמנו, איך זה יקרה ב20:00 בערב?
   אין טעם לרדוף אחרי מקלחות, ארוחת ערב,
   שיעורי בית, כינים, זמן איכות עם הילדים, וכל זה בשביל איזה קו סיום דמיוני,
   שאחריו אנחנו רק נרצה להתעלף ולהיפגש עם עצמנו בחלום..
   צריך לשאוף לחיבור עם עצמנו כל היום גם כשהילדים ערים, גם בעבודה, וגם ב20:00 בערב.

הבעיה היחידה בכל זה, שזו לא הדרך..
לא סתם כתוב בעשרת הדיברות..
"לא תעשה לך כל פסל וכל תמונה.."
לריצה הזאת אחרי ציורים ותמונות יש מחיר כבד..
זה מפריע לנו להיות נוכחות בהווה,
להיות קשובות, ושמות לב,
התגובות שלנו מהירות מידי, ולא מחוברות לעצמנו,
אין לנו דעת, היא נחסמת כשרצים..
השיקול דעת שלנו נפגם..
אין לנו זמן לחשוב ולעבד נתונים..
אנחנו נתפסות לקטנות..
החוסר פניות הזאת נותן את אותותיו, ואנחנו מרגישות מתוסכלות וקורבניות..
לכן אי אפשר לקדם דברים בחיים תוך כדי ריצה..
צריך לעצור ולהתבונן..
להחליט מה נכון לנו ומה לא..
לברר מה דמיוני ומה חשוב לנו באמת..
מה עיקר ומה טפל..
מה שייך לנו ומה לא..
מה יוצר לנו שקט ושמחה, ומה נעשה רק כדי ליצור רושם על אחרים..

מסתבר שבאנו לעולם כדי להיות חופשיות לחיות..
בשביל זה צריך לצאת מתבניות מחשבתיות..
כל סוג של רדיפה סותר את זה..

מאחלת לכן שבוע טוב, שבוע שאתן לא מזייפות כלפי הקצב שלכן,
בשביל אף אחד ושום דבר..
אוהבת המון רחלי מדמוני- אויר לנשמה..