במסגרת המפגשים הקבוצתיים שלנו,
הגענו לשיעור שמדבר על איך ניתן לגלות את עצמנו, דרך האירועים השונים המתרחשים בחיינו.
בעקבות התכנים.. רויטל (שם בדוי) סיפרה, שהבן שלה מאוד רגיש, ונפגע מאוד מכל דבר.
אז מה אני אמורה ללמוד מזה? היא שואלת..
אני בדרך כלל מחזירה את השאלה אל הלומדת, כי אין אפשרות שדברים קורים לנו בחיים, בלי שהם נמצאים איך שהוא קודם אצלנו. אז שאלתי אותה אם גם היא רגישה, ונפגעת מכל דבר?
היא אמרה שהיא לא כל כך נפגעת, אבל לפני שנה, הם עברו תאונה קשה, ומאז היא במצב נפשי קשה.
הייתי חייבת לברר מה זה מצב נפשי קשה?
רויטל ענתה שהיא לא יכולה לעבוד, היתה לה פגיעת ראש, סיפרה שהיא שוכחת דברים, נלחצת מהר, מפחדת מדברים.
היא אפילו ניסתה לעבוד אצל בעלה אבל לא הצליחה.
שאלתי במה עבדת? מנהלת חשבונות היא ענתה.
עניין אותי למה היא לא יכולה לעבוד? בסה"כ הנהלת חשבונות זו לא עבודה פיזית, אני שוכחת דברים ונלחצת מהר היא אומרת.
כשאת כותבת את הדברים את מסתדרת? שאלתי, כן. אבל אני לא יכולה לעמוד בלחצים.
זה מצוין שאת כותבת כדי לזכור.
האמת שכולנו מתמודדות עם שכחה גדולה, את לא היחידה.
לחץ ופחד זה משהו שקיים אצל כל האנשים והנשים. וכולם צריכים להתקדם כתוצאה מזה.
זה לא קשור בהכרח לעובדה שעברת תאונה.
ממה את נלחצת?
אם המורה של הבן שלי מתקשרת, זה מלחיץ אותי.
אני אומרת שכל אימא צריכה לעשות עם עצמה את הבירור, איך היא מתייחסת לאירועים שקשורים לילדים שלה,
האם היא פועלת מתוך פחד?, לחץ? או ביטחון בדרך- בבחינת מה שיגיע נתמודד איתו.
שוב, זה לא בהכרח קשור לתאונה.
אני גם מתעייפת מהר, ישנה המון, אין לי כוח.
ממה את מתעייפת? אני שואלת..
בתאונה נפגעתי בצוואר, קשה לי להחזיק אותו הרבה זמן, אני יושבת פה ולומדת, צריכה לעבד את מה שלמדתי, זה מעייף.
אני אומרת לה, את יכולה להיות קשובה לצוואר שלך,להביא כרית, להשעין את הראש שלא יתעייף, תכבדי את הגוף, תהיי קשובה לו. אבל רק שתדעי שלעבד דברים שלמדת זה לא מעייף, הראש עושה זאת אוטומטית.
הקשיים שאת מדברת עליהם,
בואי נבדוק,
כמה הם אמתיים, וכמה הם בראש?
האם כל דבר שאת עושה ,מעייף באמת?
איך את מתייחסת לפעולות שאת עושה, בינך לבין עצמך?
האם הפעולה מעייפת? או ההתייחסות שלך אליה מעייפת?
למה את מתייחסת לעצמך כנכה?
אני מאמינה שנפגעת בצורה מסוימת בתאונה,
אבל האם זה אומר שאת נכה עכשיו בכל התחומים?
אנחנו "מלבישים" על הפעולות היום יומיות שלנו מטען גדול.
התאונה קרתה זה נתון.
איך מתקדמים מכאן?
ואז היא מבינה..
אני ממש יכולה לשנות את התפיסה שלנו,
המשפחתית והאינדיבידואלית,
של כל אחד מבני המשפחה, בקשר לתאונה.
אני מאמינה ונרגשת לחשוב,
שהתאונה "המשבר" הזה שנוצר, יצמיח אותנו באופן המשפחתי והעצמי.
נכון!!!!!
האירועים של החיים מכוונים אותנו לכך שנגדל.
אם נתעקש להישאר קטנים,
אנחנו עלולים לקבל "סתירות התעוררות" מהמציאות.
כי אי אפשר לגדול פיזית, ולא לגדול נפשית במקביל.
כל גיל שאנחנו נמצאים בו, זה כמו קומה.
ככל שהגיל הולך וגדל,
גם הקומות באישיות, ביכולות, במסוגלות, בהבנות, בתפיסה ובאחריות צריכות לגדול.
לגדול פיזית בלבד, זה דומה לחצי גדילה.
אם נטפח רק חצי אחד של הגדילה,
מהר מאוד יגיע חוסר איזון במערכת.
ואם לא נבין את זה,
אז משהו במציאות יקרה, כדי שנוכל לראות את זה.
אחרת, לא נגדל ונתפתח פה!!!
איך נתקדם לאיזון?
נהיה קשובות לכל אירוע שמגיע לפתחנו, יש לו משמעות, לאזן אותנו, להצמיח אותנו, לגרום לנו להבין את עצמנו עוד קצת..
שנהיה מדויקות עוד קצת, שנהיה טובות לעצמנו עוד קצת, שנתייחס לעצמנו יותר בכבוד מאשר אתמול, שהשיח שלנו עם הילדים שלנו יהיה יותר מלמד ופחות מנהל, שהזוגיות שלנו תהיה יותר רכה מאתמול ועוד…
מוזמנות להתחיל לשים לב לאירועים.. הם טומנים בתוכם המון אינפורמציה קריטית על עצמנו ועל ההתנהלות שלנו..
האם יש נקודה בחייכן לא מאוזנת?
מזמינה אתכן לשאול את עצמכן וגם אותי במידת הצורך..
בברכת כל טוב והצלחה
רחלי מדמוני- אויר לנשמה